הזירה הלשונית: השפה מגויסת למלחמה

מה ההבדל בין חקלאי, איכר ויוגב? מי יחליף, החילופי או החלופי? והאם מנדלבליט הוא לוחם צדק מאוים או עבריין לכאורה? • הזירה הלשונית

משפטו של נתניהו הפך להיות קו השסע של החברה הישראלית, והמאבק בין שני צידי השסע הולך ומסלים, על גבול מלחמת אזרחים, בינתיים בלי שפיכות דמים. בין היתר מגויסת השפה למלחמה, וכל צד משתמש במונחים שונים ולעומתיים בעניינים השונים הקשורים אליו. הזירה הלשונית מגישה: מילוני מלחמת האזרחים, זה מול זה.

חליפי, חילופי או חלופי?

עזי שואל: "איך נכון לומר: ראש ממשלה חלופי, ראש ממשלה חילופי או ראש ממשלה חליפי? שמעתי את כל הגרסאות בתקשורת ומפי פוליטיקאים רבים".

כיוון שמדובר בפורמט פוליטי חדש אין עדיין דרך מוסכמת לתיאור המעמד החדש. במבחן הגוגל זוכה 'חלופי' בבכורה בהתייחסות למעמד הפוליטי החדש, ומעט אחריו 'חליפי'. גם 'חילופי' משמש בתפוצה נמוכה. האקדמיה ממליצה על 'חליפי', המשמשת במקרים שונים במשמעות 'ממלא מקום' כמו בביטוי 'רכב חליפי'. ההמלצה הגיונית, אם כי מבחינת המשמעות גם 'חלופי' אינו יכול להיפסל, ונראה שקברניטי הממשלה עדיין לא הגיעו למסקנה נחרצת בעניין.

חקלאות, שש שאלות לשוניות

חג השבועות הוא במקורו ועד היום הזה חג החקלאים. החקלאות בארץ מצטמצמת, ועובדי השטח, החקלאים, הם זן נכחד, מוקף תאילנדים ושאר עובדים זרים. שש שאלות לכבוד החג, תזכורת לעולם שפעם היה בליבת המעשה הציוני.

1. מהיכן הגיעה המילה 'חקלאות'?

'חקלאות' היא מילה חדשה. היא נגזרה מהמילה הארמית-תלמודית 'חקל' שפירושה שדה, לצד 'חקליתא', וכן 'חקלאה': איש שדה, עובד אדמה. אונקלוס מתרגם 'שדה' ל'חקלא'. בקבלה מופיע הצירוף 'חקל תפוחין', ובברית החדשה 'חקל דמא' (aceldama), 'שדה של דם', השדה שקיבל יהודה איש קריות תמורת בגידתו. החברה לעיבוד תוצרת חקלאית נקראת יכין-חקל. מחדש המילה חקלאות הוא ככל הנראה דוד ילין, והיא מופיעה בתפוצה רחבה יחסית בעיתונות העברית החל משנת 1925.

2. מה ההבדל בין חקלאי, איכר ויוגב?

איש האדמה קרוי במקרא איכר, יוגב ועובד אדמה, 'חקלאי' היא חידוש, בעקבות 'חקלאות'. האיכרים והיוגבים הופיעו במקורות בדרך כלל כבני זוג של הכורמים. מתתיהו שלם, שחיבר שירי חקלאות רבים, כתב "הכורמים, היוגבים, צאו במצלתיים". בעברית החדשה חל בידול. 'יוגב' קיים רק בשירה ובמליצה. 'איכר' הוא מאז סוף המאה ה-19 בעל חווה כפרית, וכך הוא מובחן מאנשי ההתיישבות השיתופית. אלה נקראו על פי ענפי המשק: לולן, רפתן, כורם, נוטע וכדומה. מעבד האדמה נקרא במילה הערבית פלאח, שפירושה איכר, ובמהדורה מודרנית גד"שניק, עובד גידולי השדה. אונקלוס תרגם את המילים 'זאת עבודת' במקרא ל'דין פולחן', ומכאן נשאלה לעברית המילה פולחן. ואכן, יהודי מסור ונאמן המקפיד בכל המצוות קרוי בעגה החרדית ובהברה אשכנזית 'עויבד'.

3. איך אוספים בעברית את התוצרת החקלאית?

לוין קיפניס כתב בשיר הילדים "אליעזר והגזר": "גזר, גזר, גזר, גזר אין כמוהו גזר, זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר". גזר אכן זורעים, כמו חיטה ושעורה. לעומת זאת איסוף הגידולים זוכה בעברית לשלל מונחים על פי הגידול, כולם מיוצגים במילים באותו משקל, משקל קָטיל. 'אסיף' לפרי הגדל על הקרקע (גזר, תפוחי אדמה, מלפפונים, אבטיחים, ואפילו 'חג האסיף'); 'קטיף' לאיסוף רוב פירות העץ: פרי הדר, תפוחים, שקדים ואבוקדו, וגם פירות שיח כמו עגבניות. לצד זה מתקיימים 'בציר' ענבים, 'מסיק' זיתים, 'גדיד' תמרים ו'אריית' תאנים.

היכן מגדלים את הפירות? 'פרדס', 'מטע' ו'כרם' הן במקורות מילים נרדפות המשמשות לסוגים שונים של פרי. בפרדס מגדלים גם רימונים, ואפילו תאנים וגפנים. בכרם מגדלים ענבים, אבל גם זיתים ושקדים, במטע גדלים עצים שונים, כולל הצירוף המקראי 'מטע כרם'. בעברית החדשה נוצר בידול: 'פרדס' להדרים, 'כרם' כמעט אך ורק לענבים ובמידת מה לזיתים, ו'מטע' לכל השאר.

4. איפה גרים בעלי החיים שמגדל החקלאי?

המילה 'רפת' מופיעה בתנ"ך פעם אחת, בספר חבקוק, וברור מהסיפור למה נועדה: "ואין בָּקָר בָרפתים". יתכן ש'רפת' קשורה למילה רף, קורה של מכלאות. המילה 'לול' היא בתלמוד משכן התרנגולות. היא מופיעה פעם אחת בתנ"ך, ושם פירושה מדרגות לולייניות. 'מלונה' היא בתנ"ך סוכת שומר, וגם היא נזכרת בשיר של מתתיהו שלם: "שם בכרם, במלונה, בוצרים יריעו ברננה". בעברית החדשה הפכה המלונה למעונו של הכלב. מקום מגורי היונים, ה'שובך' מופיע בתלמוד: "שובך מלא יונים". המילה מזכירה, ולא במקרה, את המילה הערבית שֻׁבָּאכּ, שפירושה חלון.

5. מה ההבדל בין קש, מוץ ותבן?

אנחנו משבשים ביטויים לתיאבון, ואחד השיבושים הפופולריים הוא 'לבור את המוץ מן התבן'. הדוברים מתכוונים שחשוב להתעסק בעיקר ולא בשטויות, אלא שגם המוץ וגם התבן נמצאים בצד השטות. הביטוי הנכון מופיע אצל הרשב"א במשחק מילים: "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". המקור הוא הנביא ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר?!", ובפירוש רש"י: "מה ענין שקר אצל אמת?" לדימוי הזה גילויים גם בברית החדשה.

אז מה באמת ההבדל בין התבן, המוץ והבר? גידי יהלום, חבר קיבוץ בית אלפא, מסביר במאמר שפורסם באתר הזירה הלשונית, כי כאשר מסתיים הדיש, הגורן מכוסה בקש מעוך, והגרעינים הכבדים יותר נמצאים בשכבה התחתונה, על פני הקרקע. הקש הם הגבעולים הארוכים, והוא נאסף ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. התֶבֶן הוא הקש הקצוץ והמעוך, והוא נשמר לליבון לבנים לבניין, כפי שמסופר בספר שמות על עבודת העבדים במצרים. ואם אין צורך בלבנים, הוא מוגש למאכל בהמות. המוֹץ הם פירורי השיבולים שנכתשו לאבק והם נותרים על הקרקע. הם נאספים לערמה אחת, וכאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר זוֹרֶה את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ, והגרעינים הכבדים נופלים לערמת החיטה הנקייה.

6. מה ההבדל בין חרמש למגל, ובין מעדר לטורייה?

כבר שנים רבות הקציר נעשה באמצעות מכונה אימתנית, הקומביין, ואפילו הודבק לו שם עברי חצי-רשמי: קְצַרְדַש-עַצְמוֹנָע. בעבר הבינוני והרחוק קצרו את התבואה ביד, באמצעות חרמש ומגל. חרמש הוא כלי בעל ידית ארוכה וסכין ניצבת. מגל הוא כלי בעל ידית קצרה וסכין מעוקלת. שני הכלים מופיעים במקרא פעמים מעטות, ובשניהם מדובר על הכלי המעוקל, הדומה לירח המתמעט. מכאן גם הדימוי 'חרמש הירח', המופיע בעברית הספרותית החדשה. במשנה מדובר על 'מגל יד' לצד 'מגל קציר', ויש ביניהם הבדלים קטנים. מגל היד קטן מעט יותר, והוא החרמש המקראי. למגל הקציר להב משונן, והוא המגל המקראי. הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, והשם המקראי הוצמד לו כדי להבדילו מהמגל.

עובדי הפרדסים של פעם הפכו את הקרקע בשני כלים שוברי גב: המעדר והטורייה. 'מעדר' הוא כלי בעל קת עץ, שאליו מחוברת טבלת מתכת בצורות שונות, והוא נועד להפוך ולסדר את האדמה. המילה מופיעה בספר ישעיהו: "וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן". טורייה היא סוג של מעדר, בעל קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה. היא שימשה לחפירת גומות סביב עצי הפרדס, ודרשה כוח ומאמץ רב. מקור המילה בערבית.

העגלונים של גבעת ברנר

בטור הקודם הובאו סיפורי זמר יידישאי שעסק בחצר האחורית של חיי היהודים, במסגרת "ממזמר'ל" של תמר ועמוס רודנר. עמוס הוסיף לשירים גם סיפור עסיסי ומתועד על שלושה עגלונים שהגיעו לגבעת ברנר, קיבוצו של עמוס, בימי ההעפלה. באותה תקופה נהגו חברי קיבוצים מהדרום להוריד מעפילים מהספינות, למלט אותם מהחוף, ולהתחזות למעפילים תחת השם "יהודי מארץ ישראל". הקיבוצניקים נשלחו לקפריסין, והמעפילים הגיעו לקיבוצים. שלושה מהם הגיעו לגבעת ברנר, ונקראו 'שלושת המוֹטקֶס'. הם התמחו בגולה בפינוי גופות, והדבר הכשיר אותם למקצועם הקיבוצי: עגלונים. כאשר שקעה עגלה בבוץ נכנסו תחתיה והרימו אותה בכתפיהם, תוך שהם מסבירים ביידיש: "לא בכוח, רק במוח!"

לשלושת העגלונים הייתה שפת עיירה מחוספסת, ולכן זכו לכינוי המחורז 'בעלי עגלות עם סיפורים מהתחת', או ביידיש: בָּלֶגוּלֶס מִיט מַייסֶס פון דֶם טוּכֶס. כאשר פלוני התרברב אמרו עליו: "סתכלו עליו, שמשון הגיבור מניף תחת!" וכאשר חבר התרוצץ לפני סרט על הדשא וחיפש כיסא אמרו "הוא מסתובב כאן כמו נאד ברוטב".

כאשר ותיק הטיף מוסר אמרו "מישבן זקן לא יכול לצאת נאד שמח". כאשר עברה לפניהם נערה שנחשבה לא נאה במיוחד אמרו בחריזה: "קֶנְסְטוּ זַיין אַ תָמֶוָואטֶע, מִיט אַ פונים ווי אַ שְמָאטֶע", תרגום של עמוס: "את טיפשותך אפשר לשכוח, פני סחבה – אפשר לסלוח". לנערה מצודדת היו שרים "אוי וֵוי שרהלה, דו מאכט מיר אויף צו להכעיס", תרגום חופשי: את עושה לי אפצלוכעס, עושה לי דווקא.

התקינות הפוליטית לא הייתה נר לרגליה של שלישיית המוטקֶס, אבל עמוס כותב כי דווקא התרבות היידישאית חסרת העכבות שלהם עודדה אותו ואת תמר להוציא לאור את "ממזמר'ל".