רוח יצירה

פרויקט האופניים של זאק

"כל בן אדם מרגיש טוב יותר על אופניים, נראה טוב יותר על אופניים, וזה עושה את העיר טובה יותר".
פעם בשבוע פורס זאק גרינוולד שולחנות ברחוב בעכו, מניח עליהם כלי עבודה ומרכיב עם בני נוער אופניים, שמחולקים חינם למי שרוצה וצריך. את החלקים ואת כלי העבודה הוא לא מתבייש לאסוף גם בפחי זבל | שיעור לחיים

כשזאק גרינוולד (32) למד באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, היה לו זוג אופניים ממש יקר. "הם עלו איזה 1,000 דולר, והיה לי אותם פחות משנה. שכחתי אותם בתחנת אוטובוס, וכשחזרתי יום למחרת נשארה מהם רק המסגרת, הכל הלך. הסתכלתי עליהם ונאנחתי. עליתי על האוטובוס וישבתי עם המסגרת המסכנה הזאת ביד. קיבלתי מבטי הזדהות. זה היה 'רייד אוף שיים'. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה שזה יבאס אותי, שאני רוצה שזה יעצים אותי".

וזה הצליח. "במקום לקנות עוד אופניים יקרים", הוא משחזר, "אמרתי לעצמי שאולי אנסה לבנות אופניים. אז הלכתי לקואופרטיב אופניים, שמנוהל על ידי הקהילה, באותו מודל שאנחנו מנסים לבנות בעכו. זה מקום שאפשר ללכת אליו ויהיו שם אנשים שיכולים לעזור לך לעזור לעצמך.

"היו שם גברים ונשים, לבנים ושחורים, חזרתי לשם פעם-פעמיים בשבוע, בערך חודש. עשיתי טעויות, חתכתי לעצמי את האצבע, נרפאתי, ובניתי אופניים. בסופו של דבר הרגשתי הרבה יותר מחובר לאופניים שבניתי מאשר לאופניים היקרים שהיו לי. הבנתי שיש משהו בלעשות את זה בעצמך.

דבר העובדים בארץ ישראל
כל בוקר אצלך במייל

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"ברגע שסיימתי עם האופניים שלי המשכתי להתנדב שם. הרגשתי שזו דרך ממש טובה להפגיש אנשים ולעשות משהו יחד. זה היה ממש נחמד. עכשיו אני מחדש את התשוקה הזאת אחרי שנתתי לה לישון מספר שנים".

"חילקנו כבר בערך 40 זוגות אופניים"

גרינוולד עלה לארץ מלוס אנג'לס לפני כשמונה שנים, עם תנועת "הבונים דרור". בשלוש השנים האחרונות הוא חבר בקיבוץ המחנכים של "דרור ישראל" בעכו, ומפעיל חוג אופניים לבני נוער, בכיתות ז'-י"ב, במועדון "העוגן" בעיר.

מה עושים בחוג אופניים?
"יש לנו במועדון חלל שמשמש כמחסן לאופניים. פעם בשבוע אנחנו פורסים על המדרכה ברחוב שולחנות עם כלי עבודה ועובדים על אופניים שקיבלנו בתרומה וצריכים תיקון. את האופניים הילדים יכולים לשמור לעצמם או לתת לחברים, לשכנים, למשפחה.

"חוץ מזה, מגיעים גם ילדים ומבוגרים שצריכים תיקונים לאופניים. יש להם פנצ'ר, המושב שלהם נשבר, השרשרת עושה רעש. זה אמנם חוג של המועדון, אבל בגלל שזה ברחוב, מי שמרוויח מזה אלה לא רק החניכים".

מה החניכים מקבלים מזה, חוץ מאופניים?
"הם עובדים, ונהיים מתוסכלים, אבל לא מוותרים. הם לומדים שלא הכל קורה באופן מיידי, שצריך סבלנות, שלפעמים צריך לעשות מחדש. אלו כישורים שהם לא רגילים אליהם. העבודה עם האופניים מלמדת אותם שצריך ללמוד להאט וללמוד מכישלון. בסוף הם נהנים מהתוצר והם גאים בזה.

"חוץ מזה, מטרת בניית האופניים היא לתת לחניכים אפשרות לא רק לקבל, אלא גם ליצור משהו. יש להם תפקיד. החניכים שלי הם ילדים שאף אחד לא מסתכל עליהם כאילו שיש להם משהו להציע. העבודה עם האופניים עוזרת לפרק את הנרטיב של ילדים שלא יכולים לתרום, ומאפשרת להם לתרום לקהילה ולחברים שלהם.

"חשוב לי לוודא שהאווירה טובה ונעימה, לא תחרותית. מגיע, למשל, ילד חדש שעלה מאוקראינה, הכל השתנה לו בחיים בצורה דרמטית, ואז אתה נותן לו, או לה, אופניים, ולפתע כל העיר שלהם, הם יכולים להגיע למרכז העיר, לרכבת, לקניות, לאן שהם רוצים. זה חופש".

וזה עובד?
"אני רואה אותם בכל העיר. כשאני הולך בעכו בשישי אחר הצהריים, אני יכול לראות לפחות שלושה-ארבעה ילדים שרוכבים על אופניים שבאו מהסדנה. בשנה האחרונה חילקנו בערך 40 זוגות אופניים, לא כולל אופניים שרק תיקנו. זו רק ההתחלה, אבל אני רואה שיש לזה השפעה, יש יותר אופניים ברחוב, והכל נעשה בידיים של הילדים ושלי".

מי הילדים בחוג?
"יש פה אנשים מגוונים שבאים להשתתף ולעזור, יש ערבים, יהודים דוברי רוסית, עולים חדשים, זה כיף. הפער בשפות לא משנה, כי עובדים בידיים ונהנים בחוץ. האופניים הם מין מתודה, זה לא באמת סביב האופניים, זה ניסיון לבנות קהילה בעזרת האופניים. כולם מוזמנים להשתתף וכולם יכולים להרוויח מזה, ערבים, יהודים, עניים ועשירים".

אתה בעצמך עולה, זה עונה גם לך על צורך?
"כשעשיתי עלייה שמתי את עולם האופניים בצד. עבדתי עם המילים שלי שלוש-ארבע שנים, וכשהמילים לא הספיקו, התחלתי לעבוד עם הידיים. אני תמיד אומר שלפני שעשיתי עלייה, הייתי מהכתפיים ומעלה – מאד אינטלקטואל, אקדמאי, אבל לא יכולתי להחליף נורה. ומאז שעשיתי עלייה הייתי צריך לעבור למהכתפיים ומטה – ללמוד להשתמש בשפת הגוף, בידיים, בהבעות הפנים".

"אנחנו עושים הכי טוב ממה שיש"

התשובה לשאלה מאיפה מגיעים כל כך הרבה זוגות אופניים לסדנה היא פילוסופית. "מי שלא מחפש לא מוצא", אומר גרינוולד, "זו פילוסופיית החיים שלי. אז אני מחפש. אני אוהב לחפש דברים בזבל. מבחינתי כל פעם שאני יוצא לרחוב זו הרפתקה. אתה לא יודע מה תמצא. הרבה אנשים זורקים אופניים. לפחות פעם או פעמיים בשבוע אני מוצא בזבל אופניים או חלקי אופניים.

"אז אני לוקח דברים שהיו מגיעים למזבלה, ובמקום ללכת לשם נותנים למישהו חופש, כושר גופני, הזדמנויות עבודה, אפשרות לטייל. חלק מהעניין זה לחנך שאין בושה בלקחת משהו ישן. זה הולך נגד התרבות הזו שרק הדבר הכי נוצץ, יקר וחדש הוא מגניב. זה מחנך לאהוב את מה שיש לך".

ברגע שעברה השמועה שיש מקום שבו בני נוער בונים ומתקנים אופניים ישנים, "התחילו להגיע לכאן המון אופניים. כל מי ששומע על הפרויקט אומר: 'אני חושב שיש לי איזה זוג אופניים במחסן, תן לי לבדוק', והם מוצאים. אנשים שמחים שהזבל שלהם יכול להפוך למשהו משמעותי. עד כה, הוצאנו מעט מאד כסף על ציוד. האופניים באים מאנשים שרוצים להשתתף וזו הדרך שלהם לתרום. לפעמים אנשים רוצים תיקון ומכל מיני סיבות אנחנו לא יכולים לתקן מיד, אז אנחנו נותנים להם זוג אחר עד ששלהם יתוקן".

מאיפה חלקי החילוף וכלי העבודה?
"יש כמה דברים שקניתי, אבל את הרוב מצאתי או קיבלתי. בחנות מקצועית יש כלים מקצועיים. אנחנו לא חנות אופניים, אז יש לנו את מה שהקהילה מספקת לנו. אנחנו עושים הכי טוב ממה שיש. אם היו לנו יותר כלים, היינו יכולים לעשות יותר תיקונים, אבל רוב הזמן יש לנו את מה שאנחנו צריכים. הדברים שאנחנו עושים לא נוצצים, אבל אנחנו מרגישים גאווה במה שיצרנו".

והחניכים מוכנים לרכוב על אופניים מהזבל?
"לפעמים הם חושבים שזה מגעיל, אבל היו לי שני חניכים שחשבו שזה מגניב, והפכו את זה למשימה שלהם, להסתובב ברחובות עכו ולמצוא אופניים מהפח. מדי פעם אני מקבל מהם הודעת טקסט עם תמונה של אופניים. הם שואלים אותי אם זה בסדר לקחת, ואנחנו מדברים, ואני מבין אם אפשר, לפי המצב.

"יש לנו כל מיני חוקים. אם זה ליד הפח, אז זה בסדר; אבל מה אם זה נשען על קיר? תלוי במצב; ואם זה שם כמה ימים או כמה חודשים. ואם זה בחצר של מישהו? יש הרבה קווים אפורים".

"ללמוד על ההבדל בין רע לקשה"

הרומן שלו עם אופניים לא החל בקלות. "כילד היו לי יחסים קשים עם אופניים. למדתי לרכוב רק בגיל 14 או 15", הוא מספר. "שנים ניסיתי ונפלתי והייתי מתוסכל. יש סיפור שאבא שלי אוהב לספר. בוקר אחד פשוט התעוררתי ואמרתי: 'היום אלמד לרכוב על אופניים'. היה לי מחסום ורציתי להתמודד עם השד הזה. לקחתי אופניים, נפלתי, נפצעתי, זה היה סוג של קרב מול עצמי. סיימתי אחרי שעות, מדמם ופצוע, אבל בסוף אותו יום אבא שלי ואני רכבנו יחד".

ועכשיו החניכים שלך לומדים שדברים טובים דורשים מאמץ.
"כן. החיים קשים, ויש בעיות, ויש פחדים. אבל כדאי לא לפחד מהרגשות שלך. ללמוד את ההבדל בין רע לקשה. הרבה מחווית החיים שלי בישראל מתסכלת. אני מרגיש שאני לא מבין עד הסוף מה קורה. החיים שלי כאן קשים. הם לא רעים, אבל הם קשים, וזה משהו שאני חולק עם החניכים שלי.

"יש משהו תרפויטי בלעבוד על האופניים. זה רק אתה והכלים. אתה נכנס לקצב של זה. אני לפעמים עוצר וחושב: אני בן 32, אני מלוס אנג'לס, ואני על מדרכה בעכו עם ערבים, יהודים, דוברי רוסית. אין לי מושג מה אומרים מסביבי, אבל אני יודע שמשהו טוב קורה ושכולם יהיו טובים יותר בזכות זה. זה ממש מגניב".

לאן אתה מדמיין את הפרויקט מתפתח?
"אנחנו רוצים שיותר אנשים בעכו יסעו על אופניים ויהיו מעורבים ביצירת אופניים. אנחנו מקווים לעזוב את החלל במועדון ושיהיה לנו חלל משלנו, שיהיה מקום בטוח ופתוח לכולם שאפשר לעבוד בו עם כלים. כל בן אדם, לא משנה מי, מרגיש טוב יותר על אופניים, נראה טוב יותר על אופניים, זה עושה את העיר טובה יותר. זה ווין ווין ווין".

מה מסלול הרכיבה האהוב עליך בעיר?
"יש לזה שתי תשובות. יש את הטיילת, בשקיעה. אין אוויר יותר צלול מזה. אתה עובר ליד משפחות, ערבים ויהודים, בני נוער שיוצאים לדייט ראשון, אנשים עושים ג'וגינג, אתה מרגיש ממש בעכו. אבל האמת שמה שאני הכי אוהב זה להרגיש קצת אבוד ולא להיות לגמרי בטוח לאן אני נוסע. להגיע לאיזו שכונה ולגלות מקומות חדשים שלא הייתי בהם. לרכוב בשקט, להסתכל על בתים, על מכוניות, על איך אנשים חיים. זה מה שאני אוהב".

**

פרטים נוספים על הפרויקט ועל הדרכים בהן ניתן לתרום לו ולהשתתף בו במייל: akkobikeproject@gmail.com