הקיץ הזה תלבשי שחור

יום פתיחת משפט נתניהו היה גם יום השנה להפקרת צד"ל בלבנון, ולא פלא שבשני המועדים אהוד ברק משחק תפקיד מרכזי • וגם: בכירי הביטחון בדימוס רואים בנתניהו איום קיומי בגלל הקשר לארה"ב, והרצון לראות ראש ממשלה נוח לממשל דמוקרטי עתידי

יום ראשון השבוע, פתיחת משפט נתניהו, היה יום חגו של אהוד ברק. הוא התראיין ברדיו ובטלוויזיה, הבהיר שזה איננו יום שמח אבל שזהו יום חשוב, והטיף מוסר לכל עובר ושב. בעיקר תבע מהיועץ המשפטי לממשלה להמשיך בחקירות נתניהו בפרשיות נוספות. אנחנו מדברים על 24 במאי.

באותו יום מלאו 20 שנה לאחד המחדלים הגדולים בתולדות המדינה. בלשונו של הנשיא רוזוולט אחרי פרל הארבור: יום שייזכר לדיראון. זה לא רק מפגן הנסיגה החפוזה והמבוהלת מרצועת הביטחון בלבנון; אלא יותר מכך - הפקרת בעלי הברית הלבנונים מצד"ל. 

מי שהיה ער להתרחשויות בזמן אמת זוכר תחושת חידלון. כל הניסיונות לשווק את הריצה אל הגדר באמצעות "תמונות ניצחון", לא יכלו למחות את החרפה, כפי שנאמר בפזמון. עם חרפה עוד אפשר לחיות; אבל התחושות העמוקות כי מדובר בתבוסה גלויה לעין כל שכנינו ולעיני העולם, כאילו לוחמי חיזבאללה יכולים להמשיך לזנב בצה"ל גם הרחק מעבר לגבול לבנון אל תוככי המדינה - היו מדכאות.

לא רק שהאויבים ראו את צה"ל בחולשתו, אלא זו היתה הפגנת חוסר אונים לעיני הציבור הישראלי. לפי מסמך שכתב האלוף גרשון הכהן על ההיבטים האסטרטגיים והמוסריים של נטישת צד"ל, המצרים והירדנים העבירו לישראל מסרים פסימיים של דאגה קשה ממשמעות ההתנהגות של ישראל כבעלת ברית שאין לתת בה אמון. 

לפי הכהן, היה לחיזיון ברצועת הביטחון אפקט שלילי ביותר ביחס לדרוזים ברמת הגולן. זה חיזק את תחושתם שהם צריכים להמשיך להפגין נאמנות למשטר אסד בדמשק, ולהימנע מהוצאת אזרחות ישראלית. 

ברק אף פעם לא נשאל שאלות קשות בנושא. יש הרי נושאים חשובים יותר. דבר עם עודד בן־עמי על בנימין נתניהו, ותקבל פטור גורף מכל שאלה קשה. לא ג'פרי ולא הרווי, לא הפקרת אלפי צד"לניקים ולא מתקפת הטרור הפלשתינית שבאה בעקבות הבריחה מלבנון. 

ברק מגלם יותר מכל אחד אחר את התפיסה השטוחה, החד־ממדית, של הצבאיות הטכנו־טקטית. אין שום משמעות לדברים בממדים שלא ניתן לחלק אותם לקילומטרים ולסנטימטרים. רוב מבקרי הנסיגה מלבנון מציינים את המוטיבציה האדירה שהפלשתינים קיבלו מהתובנה שהנחיל חיזבאללה: היהודים מבינים רק כוח וניתן לגרש אותם משטחים שונים באמצעות מתקפת טרור; המתונים כביכול, שדחפו למשא ומתן ולהסכם עם ישראל, נחלשו. וגם זה ניתוח שמתרכז רק בהיבט הכוחני־ביטחוני.

קיים ההיבט הערכי של הנאמנות, שלא רק ידידים ובעלי ברית יודעים להעריך אלא בעיקר ואולי יותר מהם האויבים. בסופו של דבר המשא ומתן בקמפ דיוויד, כחודשיים אחרי הנסיגה הפראית, הוא זה שהציג בפני ערפאת והפלשתינים ישראל המתמקחת ומבתרת בקווים חדים את בירתה ירושלים, את הר הבית, ובעצם כל דבר שניתן להעביר בתוכו סכין גילוח - הנושאים ונותנים בקמפ דיוויד ניסו לחתוך אותו.

ברק. אף פעם לא נשאל שאלות קשות בנושא צד"ל // צילום: קוקו

אז מה קרה שככל שישראל הפגינה נכונות לוויתורים וביתורים מרחיקי לכת יותר - כך היא קיבלה בתמורה מלחמה? אגב, לא רק מלחמה אלא ועדת חקירה נגד המשטרה. וככל שהטרור גבר יותר, כך גברה הדה־לגיטימציה נגד ישראל בזירה הבינלאומית. "ה'הסכמים' הראו שבמקום להתנהג כמדינה מנצחת ובטוחה בזכותה, המפגינה ריבונות ללא סדק... היא (ישראל) הודתה אובייקטיבית באשמתה היסודית ובכך שיש לה חוב כלפי אויביה, בקצרה: ישראל לא נהגה כשלטון ריבוני אלא כניצולת שואה", כתב שמואל טריגנו. 

בין פלין לנתניהו

בכירי הביטחון בדימוס רואים בנתניהו איום קיומי בגלל הקשר לארה"ב, והרצון לראות ראש ממשלה נוח לממשל דמוקרטי עתידי

אהוד ברק נמצא זה שנים בחוג הקרוב של ביל והילארי קלינטון. בקיץ 2016 כבר היה ידוע מיהם המועמדים לנשיאות: דונלד טראמפ זכה במפתיע במועמדות הרפובליקנים בסוף מאי, והילארי קלינטון נראתה כמובילה בבטחה לבית הלבן בדרכה להיות הנשיאה הראשונה. 

הדבר שהכי הדאיג את הממשל היוצא של הנשיא אובאמה היה הבטחת קיום הסכם הגרעין עם איראן. בסוף השבוע שעבר יצאו שתי כתבות תחקיר מזעזעות, של לי סמית ב"טאבלט" ושל אלי לייק ב"קומנטארי", המתארות כיצד בוצע מסע חיסולו של הגנרל מייקל פלין, שהיה היועץ של טראמפ, לשעבר ראש אחת מסוכנויות המודיעין האמריקניות (DIA), ומתנגד ראשי להסכם הגרעין. 

פלין התבטא כי תהיה זו קטסטרופה לערוך את האינטרסים האמריקניים בתיאום עם אלה של מדינת טרור. עם היבחרו של טראמפ לנשיאות, "פלין היה בעמדה לחסל את ההסכם", כותב לי סמית. "הבית הלבן נערך לחסלו באמצעות ניהול מסע הכפשה בתקשורת, הוא הוצג כסוכן של מעצמה זרה (רוסיה), ביצעו אחריו מעקבים, והדליפו הקלטות סודיות לבעלי ברית של הבית הלבן בתיבת התהודה התקשורתית של הממשל, כאלה שעליהם יכלו לסמוך".

מבחינת אובאמה, המטרה של המצאת הקנוניה הרוסית היתה פשוטה: להגן על ההסכם האיראני ולהבטיח את מורשתו. קהילת המודיעין האמריקנית שנאה את פלין, ופחדה ממנו. מטרת הסכם הגרעין, צריך להזכיר, היתה להיות נדבך ראשי בהיערכות מחדש - התקרבות אמריקנית־איראנית על חשבון הרחקתה של ישראל. אובאמה הפגין לאיראנים את "טוהר כוונותיו" בכך שנהג להדליף דיווחים על תקיפות ישראליות חשאיות נגד חיזבאללה וזרועות איראניות נוספות בסוריה ובלבנון.

ג'ון קרי הזהיר כי אם ישראל לא תשתף פעולה, היא תהיה מבודדת יותר בעולם ומואשמת יותר במוסדות הבינלאומיים. "זה או הסכם - או מלחמה", היתה המנטרה של ממשל אובאמה. כבר ב־2015 פרסם ה"וול־סטריט ג'ורנל" שה־NSA (הסוכנות לביטחון לאומי) סימן כיעד למעקב מודיעיני מנהיגים ישראלים ותוך כך גם מנהיגים יהודים בארה"ב.

אין ספק שאם פלין היה אויב המורשת האובאמיסטית, בגדר "השטן הקטן"; הרי ראש הממשלה נתניהו שחדר לשטח האויב בנאומו בקונגרס, היה "השטן הגדול". אהוד ברק היה שותף לתפיסות של ממשל אובאמה ובוודאי לתפיסות של הנשיאה המיועדת קלינטון. החל מסוף 2012 הוא התבטא ברוח בכירי ממשל אובאמה: צפוי צונאמי מדיני. יהיו ניסיונות לדחוק את ישראל לפינה של דרום אפריקה בימי האפרטהייד. "הדה־לגיטימציה (נראית) באופק", התנבא ברק. "לשבירת הדבר הזה התנאי ההכרחי הוא החיבור עם ארה"ב, שלפי דעתי הוא קריטי למדינת ישראל". הוא צפה שחיקה ביחסי ישראל עם אמריקה. 

בעלי אוזן רגישה לא הזדעזעו רק מהטיפשות והכשל המוסרי בהשוואה שערך האלוף יאיר גולן ערב יום השואה ב־2016 בין תהליכים בגרמניה הנאצית לתהליכים בישראל; מאחר שביסודו של דבר היה כאן ערעור על סמכות הדרג המדיני, היו כאלה שזיהו תרועת השכמה להפיכה. שר הביטחון יעלון נתן לגולן גיבוי. האווירה במערכת הביטחון בגלל פרשת אלאור אזריה היתה קשה מאוד, ויצרה עימות על סף קרע בין הצמרת הביטחונית לרה"מ נתניהו. יש על כך עדויות שפורסמו בארה"ב ובישראל.

על רקע זה, ב־16 ביוני 2016 בכנס הרצליה השמיע אהוד ברק את קריאת המרד שלו, כמובן עם הסתייגות כדי שלא לעבור על החוק: "יהיה על כולנו לקום ממקומות מושבנו הנוחים והפחות נוחים ולהפילה (ממשלת נתניהו), דרך מחאה עממית, ודרך פתק הבוחר - לפני שיהיה מאוחר מדי". הוא האשים את נתניהו שיש לו אג'נדה קיצונית שעשויה לסכן את הפרויקט הציוני כולו. הוא הזהיר מפני מתקפה על הדמוקרטיה (ברוח אזהרתו של אובאמה אחרי הבחירות ב־2015) וציין סימני פשיזם בממשלה.

הוא לא ציין את הצורך בתפירת תיקים, כפי שהדבר נעשה בארה"ב נגד מייקל פלין. אבל המחאה העממית שהוא היה בין מארגניה באמצעות המיליציה שהילכה אימים על מנדלבליט בפתח תקווה בהחלט דחפה לחקירות נגד נתניהו ולהפללה.

עובדתית, חקירות המשטרה נגד נתניהו הפכו לפעילות מאוד החל מיוני־יולי 2016. זה נעשה באותה טכניקה של לחץ ציבורי מהרחוב, הדלפות "מסמרות שיער" לעיתון חשוב או ערוץ טלוויזיה, יצירת דעת קהל, ראיונות עם שופטים בדימוס, ומאחר שבישראל כל התקשורת היא תיבת תהודה של "רק לא ביבי", התוצאה היא לא רק החרפת החקירות אלא גם חיפוש בשיטת הדיג אחר תיק שאפשר יהיה להפוך אותו לכתב אישום. 

הלחץ הוא כל הזמן על מנדלבליט, ומי שמאיים עליו ללא הרף הוא אהוד ברק, שיודע על התמלילים המפלילים. אין מדינה דמוקרטית שבה קבוצה של בכירים הקשורים זה לזה מימיהם במערכת הביטחון, הם גם אלה שיכולים לפתוח תיק נגד ראש הממשלה. ראינו באיזו מהירות חוסל בכיר בפרקליטות המדינה, דן אלדד, לפי אותה שיטה: מרד בתוך המערכת, נחירות זעם בתקשורת ויריית חסד של בג"ץ.

הכוח המלכד, המניע, הוא התפיסה של בכירי הביטחון בדימוס כי נתניהו מהווה סכנה קיומית לישראל בגלל שהוא מאיים, לדעתם, על האינטרס החיוני ביותר והוא הברית הקרובה עם ארה"ב. נוסף על כך, הם כמובן מתריעים על הסכנה לדמוקרטיה ולמערכת המשפט. 

אין פלא שרבים רואים לעצמם משימה להביא להפללת נתניהו בכל מחיר, כי זאת הדרך היחידה לסכל את מנהיגותו מבלי להשאיר שלוליות דם. ואם לא יופלל, החקירות וקמפיין ההדלפות יביאו לתבוסתו בבחירות. בכל מקרה, אם וכאשר הילארי קלינטון תשב בבית הלבן צריך לעמוד מולה ראש ממשלה שיתאים לה, או לחלופין ראש ממשלה ימני שאפשר לטפל בו וללוש אותו.

העובדה שבנימין נתניהו הוא היום ראש הממשלה, אומרת הכל: מידת האמון הציבורי בו גבוהה מזו של מנגנון ההפללה וההרשעה.

להיזהר מהנהג ומהמזכירה

הפליאה של רוני אלשיך והכרזת המלחמה של עפר שלח מלמדות מה קורה כשהפוליטיקה שולטת בכל

"לא האמנתי שנתניהו יגיע למשפט כראש ממשלה", פלט מבלי משים מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך. בעצם אפשר להבין שהיו לאיש הזה ציפיות מסוימות וכוונות מסוימות. על השנאה ועל ההטיה שפיתח כלפי נתניהו אפשר היה ללמוד מהראיון הארוך שהעניק בזמנו לאילנה דיין. אם רצה למצוא חן בעיניה, בוודאי רצה למצוא חן כבכיר שב"כ לשעבר בעיני ראשי שב"כ מעברו, ובייחוד יובל דיסקין. לפני כן התבטא אלשיך כמו התובע הסובייטי אנדריי וישינסקי: "ייזהר כל אחד מהנהג ומהמזכירה שלו". שלא לדבר על העלילה על אותם סוכני ראש הממשלה העוקבים אחריו ואחרי רוני ריטמן. 

עכשיו עמל אהוד ברק באמצעות מיליציה חדשה, של שחורי החולצות, כאשר בהפגנות הראשונות התייצבו בראשם מפקדי סיירת מטכ"ל בעבר. הוא מממן את המיליציה הזאת מכספו. הוא יכול להרשות לעצמו: השנה הוא קיבל כיו"ר חברת אינטרקיור, שעיקר עיסוקה בקנאביס, 37 מיליון שקלים. יש דרכים משונות לממן את ברק. 

ח"כ עפר שלח אמר השבוע שמתנהלת מלחמה. זה כנראה מה שהולך לקרות בשנה הקרובה. מלחמה בין הממשלה לבית המשפט. נתניהו מאמין שזה משפט פוליטי שהרכב השופטים נבחר כדי להבטיח הרשעה, והדרך להיאבק בזה היא מחוץ לכותלי בית המשפט. זה המחיר שמשלמת חברה שהחליטה להוציא את הפוליטיקה אל מחוץ לכותלי הפרלמנט.