ישראל היום
"תמיד רציתי לשמור על המדינה שלי"
כחרדית הצעידה את חברותיה בתרגילי סדר, אבל רק בגיל 25, אחרי שצלחה תהפוכות חיים, הרגישה הדס שטיגליץ בשלה להגשים את החלום: להתגייס למג"ב
by חגית רון רבינוביץ'לפני חודשיים, קצת אחרי שחגגה את יום הולדתה ה־25, סיימה סמ"ש הדס שטיגליץ 17 שבועות של טירונות אינטנסיבית והוסמכה להיות לוחמת משמר הגבול. שנים חלמה על הטקס המכובד והגדול, לצד 369 הטירונים שסיימו במחזורה, דמיינה את עצמה עומדת ברחבת המסדרים, עוטה מדים, מדייקת את תרגילי הסדר, מכתיפה נשק, מצדיעה למפקדיה בדום מתוח ושרה את ההמנון "התקווה" בקול רם.
אבל גם בתסריט הדמיוני של אותו יום מיוחל, שאותו הֵריצה ללא הפסק בראשה, לא עמדו ביציעים הוריה ואחיה הנרגשים. גם לא היו שם סלים עמוסי מטעמים וריחות של בית - שהיא כל כך חסרה. הדס ידעה שבני משפחתה מסרבים לקבל את החלטת הנערה החרדית מקריית ספר להפוך ללוחמת מג"ב.
אבל כשהגיע יום טקס סיום הטירונות, באמצע מארס, דאגה מגיפת הקורונה לכך שהדס לא תהיה חריגה מול חבריה. הטקס הגדול הועבר מאנדרטת חיל התחזוקה שבתל חדיד אל בסיס האימונים של מג"ב על שם יצחק רבין במדבר יהודה (בסא"ר), ללא נוכחות מאות בני המשפחות, בלי נגינת תזמורת המשטרה ובלי הנאומים ותרגילי הסדר המפורסמים.
אחרי שקיבלה את סיכת הלוחמת, התבשרה הדס שהיא נבחרה למצטיינת מופת גדודית, והועלתה מייד מדרגת רש"ט (רב־שוטר) לדרגת סמ"ש (סמלת שנייה). "עשיתי את זה ביג טיים", אמרה בהתרגשות בתום הטקס. "אני גאה בעצמי על הדרך ועל ההגעה לסופה. כל כך הרבה ביקורת קיבלתי על הצעד שבחרתי להתגייס, והנה אני מצטיינת מופת גדודית.
"דווקא האינטימיות של הטקס הפכה את העניין לאישי יותר ולמרגש יותר. פתאום הייתי שווה בין שווים, כי לשום טירון לא הגיעו ההורים. במהלך הטירונות עברנו תהליך של כור היתוך אחד גדול. פגשתי נוצריות ודרוזים, בדואים ואתיופים, והמון טירוניות חילוניות. איפה עוד הייתי מקבלת הזדמנות להכיר כל כך הרבה אנשים בתקופה צמודה כל כך ואינטנסיבית?"
היא נולדה בבני ברק, בת שישית למשפחה של תשעה ילדים - חמישה בנים וארבע בנות. כשהיתה בת שנתיים וחצי עברה משפחתה לקריית ספר־מודיעין עילית, והדס התחנכה בבית הספר "בית יעקב", לאור ערכי הזרם החרדי ליטאי. "בלי טלוויזיה, בלי מחשב, עם הרבה משחקי קופסה, הרבה טיולים בארץ והרבה משחקים בחוץ. בבית הספר הייתי תלמידה דומיננטית, שכולן מכירות: עליזה, שובבה ומלאת אנרגיה, ותמיד בודקת גבולות.
"תמיד גם הייתי עצמאית. מכיתה ה' התחלתי לעבוד, היתה בי ידיעה פנימית שאני צריכה לדאוג לעצמי. עשיתי בייביסיטר, אספתי פחיות למִחזור, מכרתי ממתקים בהפסקות, עבדתי כמוכרת בחנויות, ויותר מאוחר גם הוסמכתי להיות מצילה בבריכה. אהבתי להיות מצילה".
בגיל 17 נסעה עם חברותיה לספסל הלימודים אל לשכת הגיוס, כדי לחתום ביחד על פטור משירות ביטחון - "מטעמי הכרה דתית".
"לא היה בינינו שום דיבור על צבא או על שירות לאומי, זה לא בא בכלל בחשבון", היא נזכרת ומציגה תמונה מרגעי ההמתנה המשותפת של החברות בלשכת הגיוס. "אני רואה בתמונה הזאת ילדה שהעזה לחלום על הצבא, אבל הבינה שהיא לא תעשה את זה בחיים, כי ככה זה, כי אני אמורה לסיים בגיל 18 תיכון ואז קדימה, להתחתן וללדת. יש משימות ברורות מאוד שצריך לעמוד בהן, וצבא לא בא אז בחשבון".
אבל בסתר ליבה, ולתוך יומנים אישיים שכתבה, לעיתים בראשי תיבות כדי שאיש לא יוכל להבין את הכתוב, המשיכה הדס לחלום על שירות בצבא.
"אני לא באמת יודעת איך להסביר, אבל כל עניין הצבא נמצא תמיד בראש שלי", היא משחזרת. "דוד שלי, אחיה הצעיר של אמי, היה הקצין החרדי הראשון בחיל האוויר, וכשהלכנו לטקס סיום קורס הקצינים שלו, נפעמתי מכל האנרגיה שהטקס הביא איתו. הקסימו אותי המדים, השמאל־ימין־שמאל, ההצדעה, הנשק.
"מאז הייתי משגעת את כל החברות שלי בהפסקות ו'מצעידה' אותן במסדרונות ובחצר בכל פעם שהיה אפשר. בכיתה י"א היה לי איזה עניין מאכזב בבית הספר, והוריי שאלו אותי איך אפשר לשמח אותי. ביקשתי ללכת לראות מסדר כנפיים של פרחי טיס. זה מה שילדה 'סוּפר דוסית' ביקשה כצ'ופר מנחם.
"הם באמת לקחו אותי לבסיס חצרים. ואני יושבת שם בקהל, עפה על כל מה שקורה על הרחבה ואומרת לעצמי, אני אמורה להיות שם גם. הצבא תמיד היה חלום, אבל כולם מסביבי אמרו לי: 'השתגעת? אי אפשר'. כחרדית, הציפייה ממני לשמור על המדינה היא דרך שמירה על צניעות ולידת כמה שיותר ילדים, אבל אני רציתי לשמור על המדינה שלי באמת, כחיילת".
בגיל 18 יצאה, כמצופה ממנה במגזר, למפגשי שידוכים עם בחורי ישיבה, כדי להקים בית בישראל. "אבל לא התחברתי לכל העניין. הדרך מותווית מראש ולא הבנתי איפה אני בכל העניין הזה. איפה ניתנת לי אפשרות הבחירה שלי.
"ואז התחיל לחץ בבית, ונוצר מתח עם האחים שלי, שלא הסכימו איתי. ומה פתאום אני מוציאה רישיון נהיגה? בחורה חרדית לא יכולה לנהוג ברכב, כי 'היא יכולה להגיע לכל מיני מקומות מפוקפקים'. הוויכוחים האלה שברו אותי. לא התחברתי לסגפנות וללחץ שבעבודת השם, לא הבנתי למה אי אפשר לעשות את זה בשמחה, להכניס את השבת בכיף. ובכלל, תמיד חיפשתי את מרחב הנשימה שלי".
היא החליטה לעבור ללמוד ב"סמינר אופקים", בתנאי פנימייה, ונוסף על לימודי הקודש למדה תרפיה במוזיקה ("תמיד אהבתי לכתוב שירים ולהלחין אותם, ואני נהנית לנגן ולשיר"). עד היום היא מנגנת בגיטרה ובפסנתר, אף שמעולם לא היה לה כלי משלה ("הייתי מנגנת בפסנתרים שיש בתחנות הרכבת").
אחרי שנתיים עזבה הדס את הסמינר, כי לא עמדה באווירת "מפה יוצאים רק עם שידוך" המלחיצה. "מהרגע שעזבתי שם התחיל אצלי שינוי, שהיום אני מבינה שהזרעים שלו נבטו עוד קודם", היא משתפת בכנות. "הפסקתי ללבוש גרבונים, קיצרתי קצת, אבל ממש קצת, את החצאית הארוכה, נפטרתי מהטלפון 'הכשר' לטובת טלפון מדור מתקדם - כל מיני דברים שהיו בחזקת 'השם ישמור' מבחינת המשפחה שלי. כשהרגשתי שלדעות שלי אין מקום, הבנתי שאני חייבת לעזוב את הבית. ואכן, בתוך יום אחד עזבתי לירושלים".
בעיר הבירה, במסגרת התעניינותה בעולם הביטחוני, נרשמה ללימודי חקירות פרטיות ביחידה הארצית לחקירות וביטחון ("זאת מכללה שמציעה קורסים והכשרות בתחומים מעניינים"), עבדה כמצילה בבריכת מלון ושכרה דירה עם שותפות. "באותם ימים קראתי את הספר 'שירה גאולה' של נועה ירון־דיין, שעוסק בנערה יתומה מאב שעוזבת את אמה ואת בעלה החרדי ומתגלגלת לרחוב הירושלמי. הספר הזה נגע בי בנשמה. שם קראתי לראשונה על 'כיכר החתולות' שבמרכז העיר ועל 'הזולה של חצרוני' (ראו מסגרת).
"יצאתי לחפש את ה'זולה' וגיליתי בה מקום חמים ונעים, עם מגוון צבעוני וייחודי של אנשים - ומוזיקה נהדרת לנשמה. סוף־סוף הרגשתי שיש לי מקום שאני יכולה לנשום בו. בירושלים הרגשתי משוחררת יותר, והשינוי החיצוני בי המשיך. קניתי חצאיות קצת יותר קצרות, והשרוולים בידיים התקצרו גם הם. אבל האמת היא שלא אהבתי את עצמי בגלל זה, בלשון המעטה".
למה לא?
"כי אפשר להשתגע ממה שעובר במוח. מהשינויים הקיצוניים בין האפשרות להתנהל בחופשיות מוחלטת, לבין דרישות ההלכה המוקפדות. את כל הזמן נמצאת בסתירות עם עצמך. כל כך הרבה דקויות שנדרשות ממך מגיל כלום, ופתאום את לא עושה את זה - והשמיים לא נופלים עלייך. ובכל זאת, את מרגישה חוטאת גמורה. זאת מצוקה גדולה מאוד אצל דתיים לשעבר".
אחרי התקופה הירושלמית, שנמשכה חצי שנה, חזרה הדס לזמן קצר לבית הוריה ("רציתי לחסוך קצת כסף"), ובחורף נסעה לשליחות קצרה בז'יטומיר, אוקראינה, והיתה מורה לעברית לנערות בקהילה היהודית שם.
עשרה ימים אחרי שחזרה מאוקראינה כבר טסה לטיול בתאילנד, יעד אקזוטי שלדבריה תמיד קסם לה. "טסתי לבדי, ושם קיבלתי פרספקטיבה רחבה על החיים שלי. אחרי חודשיים של טיול חזרתי הביתה אדם שונה".
מה השתנה בך?
"נחשפתי לעולם הגדול והתחלתי להבין אותו. אבל בעיקר הבנתי עד כמה אני אוהבת את הארץ שלי. כשהיה לי זמן לחשוב, כל עניין השירות הצבאי צף אצלי שוב. שם החלטתי סופית שאני רוצה להתגייס. החלטתי שאף על פי שהייתי כבר בת 23 - אני רוצה להצטרף לצבא, מרגישה ששם אוכל לפרוץ ולהביא לידי ביטוי את כל הכישורים שלי".
הדס חזרה עם כל הכוונות להתגייס, אבל אז השתנו תוכניותיה לבלי הכר. "במקרה הכרתי חייל מגבעתי, בחור חרדי שהתגייס. הייתי נוסעת אליו לבסיסים בכל הארץ, מצפון ועד דרום, אפילו עד לגבול עזה הגעתי.
"פתאום, דרכו, חייתי מקרוב את הווייב של הצבא, את החלום. לבשתי את המדים שלו, חבשתי את הכומתה הסגולה - וכל הזמן הצטלמתי. הרגשתי הכי בהיי, כי היה ברור שאנחנו בדרך להתחתן. אלא ששבועיים אחרי השחרור שלו נפרדנו, לצערי.
"הייתי שבורת לב, ושוב עם התחושה שאין לי בית. אני זוכרת שנסעתי ליער, להתבודד, ודווקא בנקודה ההיא, כשאני מפורקת וחסרת אונים, הבנתי שכל השנים נמנעתי מלהגשים חלום כי 'הנה, אני עוד מעט מתחתנת' - והחלטתי שדי, עד כאן!"
אחרי הפרידה מהחבר עמדה הדס, לדבריה, בצומת דרכים גורלי. "הבנתי שאני חייבת לבחור בחיים ולא לאבד את עצמי לדעת. ואז הגיעה ההצעה להגיע ל'דירת דרור' של עמותת OU (ראו בסוף הכתבה).
"דרך חברה טובה שהכרתי ב'זולה של חצרוני' הגעתי בפסח לפני שנה לדירה ביישוב הקהילתי הדתי פסגות שבהרי בנימין. נכנסתי - ומייד הרגשתי בבית. זה היה קרוואן שצופה אל הנוף הפתוח ואל האוויר הצלול של הרי מואב. כמה הייתי צריכה את האוויר הזה.
"בשיחה הראשונה שלי עם טליה, המדריכה בדירה, היא אמרה לי: 'המקום הזה נועד לאפשר לך לפרוש כנפיים ולעוף על עצמך'. ואני בכלל לא ידעתי שיש לי כנפיים. בדירה מצאתי אוזן קשבת, מישהו שנמצא שם בשבילי כדי שאוכל לאסוף את עצמי ולחשב מסלול מחדש. אף אחד לא הפריע לי שם, לא דרש או ציפה ממני לדברים. שתלתי בגינה הצנועה צמחי תבלין וירקות, השקעתי בהם, וזה עשה לי טוב לעבוד את האדמה".
אט־אט, היא מעידה, הרגישה שהשמש זורחת לה מחדש. "בדירה עזרו לי לחבר את החלקים המפורקים שלי. באותו זמן התחלתי לעבוד עם נשים מבוגרות עם מוגבלות שכלית־התפתחותית, שאהבו אותי ללא תנאי והרחיבו לי את הלב. מטליה למדתי איך אפשר לנהל משפחה שומרת מצוות בנועם וברוגע, המשפחה הפרטית שלה, וגם הכרתי חברות חדשות.
"תוך כדי שיחות עם טליה ועם הפסיכולוגית שעומדת לרשות הדירה, עלה שוב עניין הצבא. אמרתי להן שלמרות גילי אז, 24, אני לא יכולה להחמיץ את החוויה ולא רוצה לוותר על הנתינה לארצי, על חובתי כאזרחית המדינה שאני כל כך אוהבת".
הדס ביררה בעצמה את כל הפרטים והגיעה ללשכת הגיוס בירושלים, שם התרגשו, לדבריה, לשמוע את סיפורה. "חתמתי בידיים רועדות על ביטול הפטור שלי, אבל מעולם לא הרגשתי כל כך שלמה עם עצמי".
מתי סיפרת להורייך על ההחלטה להתגייס?
"לקח לי זמן עד שהודעתי להם על ביטול הפטור, וכשסיפרתי - היה להם מאוד לא פשוט עם הבשורה. הם לא הבינו למה אני צריכה את זה ומה הגיוס ייתן לי, אבל באותו שלב כבר החלטתי שאני לא נותנת לאף אחד לגזול ממני את החלום".
בעקבות ביטול הפטור זומנה הדס לצו ראשון והתחילה בשרשרת המיון הרגילה, כמו כל מלש"בית (מיועדת לשירות ביטחון). על פי חוקי הצבא, נשים רווקות מחויבות בגיוס כל עוד לא מלאו להן 26.
"היה לי ברור שאני הולכת על שירות ערכי ובעל משמעות. חלמתי להיות מפקדת בבסיס חוות השומר, לפקד על נוער בסיכון שמתגייס. האפשרות השנייה שלי היתה להיות לוחמת מג"ב".
איך בכלל התוודעת מלכתחילה ליחידות האלה?
"לכל מערך מג"ב נחשפתי דרך סדרת הדוקו ריאליטי 'מחוז ירושלים', ולגמרי ראיתי את עצמי משתלבת במערך הלוחמות שלהם. האקשן שהתפקידים שם מזמנים התאים למי שאני".
בנובמבר 2019 התגייסה לשורות מג"ב. "הלא ייאמן קרה מבחינתי. לטקס ההשבעה שלי הוריי אמנם לא הגיעו, כמו שצפיתי, אבל אחותי באה עם האחיינים שלי, וטליה הגיעה עם כל המשפחה שלה, וגם הרב אבי ברמן, מנכ"ל OU ישראל. הרגשתי שם הכי מחובקת שאפשר".
טליה גפן (30), מנהלת דירת "דרור" של OU, מספרת: "את הדס הכרתי בדיוק לפני שנה, כשהגיעה לדירה נטולת כוחות אחרי משבר גדול מאוד. הדירה מונה בדרך כלל ארבע בנות צעירות שמבקשות לצאת מהמקום של 'לשרוד את החיים ורק לצלוח את היום' ולעבור לחיים בעלי משמעות, עם ניצול הכישרונות, החוזקות והיכולות שלהן. הכל קורה באווירה פתוחה וחופשית מאוד, כמעט בלי חוקים, כדי להבהיר לבנות שהן בוחרות בחייהן ומקבלות על עצמן אחריות. לא סתם קראתי לדירה 'דירת דרור'.
"לאט־לאט הדס אספה את עצמה, ובנינו ביחד לו"ז של יציאה לעבודה. היא בחורה מוכשרת מאוד, וכל מה שהיא נוגעת בו מצליח. יש לה אישיות מיוחדת במינה וכריזמטית".
גפן, שאת דרכה בעמותת OU החלה בשירות הלאומי שעשתה ב"זולה של חצרוני", היא אחותו של רס"ן בניה שראל ז"ל, שנפל במבצע צוק איתן בדרום רצועת עזה. איתו נפלו סגן הדר גולדין ז"ל וסמ"ר ליאל גדעוני ז"ל.
"הרבה פעמים הדס מאוד הזכיר לי את בניה", מתרגשת גפן. "מעבר לחיוניות ולכריזמה, יש בהדס את תכונת האופי הזו, שאם היא רוצה משהו - היא תסתער עליו בלי לחשוב יותר מדי, וכך בדיוק היה אחי. כל הזמן הזהרתי אותה שבצבא היא לא תוכל להגיד כל מה שהיא רוצה, ושהמילה האחרונה תהיה של המפקדים, כי זה זכור לי בצורה משמעותית מאוד מבניה. בהתחלה היה לו קשה להסתדר עם המסגרת הצבאית, בגלל האופי המיוחד הזה, ובסוף הוא מצא בכל זאת את הדרך להביא את עצמו בצורה הכי לויאלית למערכת. בטקס ההשבעה של הדס הרגשתי גאה כמו אמא".
את הטירונות החלה הדס עם חברות למחלקה שרובן המכריע צעירות ממנה בשש שנים. בשל נסיבותיה האישיות, היא קיבלה משלטונות הצבא הכרה כ"חיילת בודדה".
במפגש הראשון שלה עם מפקד המחלקה, אמר לה המ"מ: "הדס הוא שם מחייב במג"ב", כשהוא מתכוון לסיפורה הטרגי של רס"ר הדס מלכא ז"ל, שנהרגה ביוני 2017 בהיתקלות עם מחבלים סמוך לשער שכם בירושלים. הדס, שלא הכירה את סיפור גבורתה של הלוחמת, התרגשה לדבריה מאוד.
שבוע לפני טקס סיום הטירונות, ולפני שנגיף הקורונה הטיל סגר על המדינה כולה, פגשתי את הדס ואת מפקדיה בבית הספר החילי של מג"ב בבית חורון. היא בדיוק חזרה מגיבוש ליחידת העילית של משמר הגבול, שבמחציתו הודחה, לצערה. "העיקר שאני יודעת שניסיתי. הברכיים שלי גמורות", היא מחייכת. "אני מקווה מאוד שאצליח למשוך איתן עד סוף הטירונות. היה קשוח בגיבוש, נפלתי בשלב שדרש מאמץ גופני לא פשוט, אבל אל תראי אותי ככה, אני חזקה מאוד.
"בטירונות כל הזמן הייתי צריכה לענות על השאלה למה התגייסתי רק עכשיו, אז בשלב מסוים אספתי את כל בנות הפלוגה סביבי וסיפרתי להן שאני באה מבית חרדי.
"הלוואי שהוריי היו יכולים להבין שזה שעליתי על מדים, ושאני לובשת מכנסיים, לא אומר שכל הערכים שלי התמסמסו. ואני לא מגדירה את עצמי 'יוצאת בשאלה'. אני עדיין שומרת שבת וכשרות, מאוד מאמינה במילים טובות, וכשאני לא על מדים אני לא מתלבשת חשוף. במהות הפנימית שלי אני דוסית. כולן קוראות לי פה 'הרבנית שטיגליץ', ומישהי אפילו הצטרפה אלי לשמור ביחד שבת, כשנשארנו פה. הלכנו לבית הכנסת של הבסיס, וזה היה ממש תענוג".
את מבוגרת מכל הטירוניות בבסיס, וגם מרוב המפקדים שלך.
"אני מכבדת את המפקדים שלי, וזה לא משנה לי בני כמה הם. במחלקה יש בנות שקוראות לי 'אמא', וכשהן מתגעגעות להורים, אני מדברת איתן ועוזרת להן להתגבר. היה לי רגע קשה בטירונות, שבו נשברתי ובכיתי את נשמתי לתוך הכרית במיטה. היתה שעת ט"ש (טרום־שינה; ח"ר), וכולן היו בטלפונים עם ההורים שלהן - ורק אני לא. התחושה הזו, של בדידות גדולה כל כך, פירקה אותי והחלישה".
בינתיים חזרת לעצמך. את נראית כעת חזקה ומלאת מוטיבציה.
"זה בזכות החַיִל המופלא הזה והמפקדים הנהדרים שלי. אני מרגישה שיש לי משפחה חדשה שדואגת לי לכל. לא מוותרים לי ולא מוותרים עלי. סומכים עלי, מאמינים בי, הלב שלי מתרחב לנוכח העובדה הזו".
איך את מסתדרת מבחינה כלכלית?
"כל חיי אני רגילה להיות עצמאית ולפרנס את עצמי, ופתאום, בגלל הצבא, אני לא יכולה לעבוד. היו ימים בטירונות שלא היה לי שמפו לשיער, אבל בזכות התמיכה של המפקדים שלי למדתי לבקש בקול רם, לא להתבייש. הוגדרתי כחיילת בודדה, והמ"מ שלי דאג לי לכל מה שצריך, כולל לאפשר לי להשתמש בנייד בשעות היום".
ממ"ש (מפקד משנה) צחי סופר (22), מפקד המחלקה של הדס: "יש לה מוטיבציה גבוהה מאוד, והיא דעתנית וחזקה מאוד מבחינה פיזית. היא תמיד רצה ראשונה, דוחפת את מי שקשה לה, סוחפת אחריה את המחלקה. שאר הבנות באות אליה להתייעץ איתה, להתנחם אצלה, לפרוק את הקשיים. ותמיד יש לה עצות טובות. לא עשינו לה הנחות, למעט העובדה שאותה אי אפשר להעניש ב'להישאר שבת'".
הדס שובצה אחרי הטירונות לפלוגת "בזלת" של מרחב ירושלים. "אני מה־זה מאושרת שאני בשטח ולא מול מחשב", היא צוהלת.
במהלך החודשיים האחרונים היא מלווה את התושבים היהודים שמתגוררים במזרח ירושלים. ימי הקורונה הביאו אותה לפעילות קצת שונה, כהגדרתה, שכוללת אכיפת הגבלות תנועה, ושמירה על האזרחים גם בהיבט הזה. "בזכות הסגר שהיה, והעובדה שהרחובות היו יותר ריקים ופנויים, הצלחתי להכיר טוב יותר את הגִזרה. גם הרמדאן נכנס לתוך העניינים, אז היו כמובן אירועים שאני לא יכולה לפרט בעיתון. אני יכולה רק להגיד שאני בהחלט לומדת את השטח ומבינה מול מה אני עומדת, לומדת להתנהל ולהפעיל שיקול דעת. בקיצור, בעיקר לומדת".
בינתיים עברה להתגורר ב"בית גיורא" בירושלים, בניין דירות המיועד לחיילים בודדים, אחרי שאת הדירה בפסגות הרגישה בשלה לפנות למען בנות אחרות שזקוקות לה.
הראש שלה, היא אומרת, כבר מתכנן את המשך השירות. "אני מקווה מאוד להתקדם לתפקיד מ"כית, ואחר כך לקורס קצינים, כי יש לי הרבה מה לתת. מבחינתי, אני כבר קצינה במג"ב".
זוּלה לנפש
ארגון OU (Orthodox Union), או בשמו המלא, Union of Orthodox Jewish Congregations of America, הוא מהגדולים ומהוותיקים שבארגוני היהודים האורתודוקסים בארה"ב. לפני 40 שנים החל לפעול גם בישראל. הארגון מפעיל מגוון פרויקטים לקידום נוער ברחבי הארץ, ובהם "מקום בלב" ו"אורייתא", וכן את "הזולה של חצרוני", שבראשה עומד הראל חצרוני ושנמצאת בירושלים.
מנכ"ל OU ישראל, הרב אבי ברמן: "הפעלנו את ה'זולה' כשהבנו שיש הרבה חבר'ה בירושלים, בעיקר כאלה שבאים מבתים דתיים, שמסתובבים ברחובות. חבר'ה מקסימים שמחפשים תשובות. כל מי שעובר משבר, מכל סוג שהוא, יכול להתייעץ עם אנשי המקצוע בזולה - פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומדריכים - ולקבל עצה טובה והדרכה חיובית.
"הזולה, שלפעמים גודשים אותה עד 250 חבר'ה, היא מקום מאוד מוזיקלי, רוחני, מכיל ואוהב את האחר, לא משנה איך הוא נראה, במה הוא מאמין או מה הוא לובש. אנחנו מבקשים לתת שם אהבה בלתי תלויה.
"הדס שטיגליץ הגיעה לזולה, וכעבור שנה גם ל'דירת דרור', שהיא שלוחה של הזולה, ושם הכרנו. נוכחתי לדעת שהיא צעירה אחראית מאוד. הדס אומצה למעשה על ידי משפחתה של מדריכת הדירה, טליה גפן, וקיבלה שם את החום, האהבה וההכוונה אשר להם היתה זקוקה.
"והנה, היא התגייסה וכעת גם מצטיינת - ואנחנו מאוד גאים בה. הגעתי לטקס ההשבעה שלה בסיום הטירונות, וזאת היתה חוויה מאוד משמחת, שמתמצתת, למעשה, את תכלית העשייה שלנו. אין לי ספק שהדס עוד תמשיך לפרוח ולעשות חיל".