ישראל היום
להעריך מתוך המחסור
by מוריה קורשלוש עונות חזקות בשנה יש לחלטורות שלי (בקטע טוב, כמובן, עם השקעה מוקדמת וחשבונית מס).
הראשונה - ימי השואה, הזיכרון והעצמאות. הרצאות והנחיית טקסים לרוב, שה"שוטף פלוס" שלהן מגיע בול בזמן ליולי־אוגוסט, כשההכנסות לא משהו וההוצאות חריגות; השנייה - שבועות, שבו אני מעבירה טרום־תיקונים ערב־ערב בשבוע שלפני החג, והשיא - כמובן, בחג עצמו; השלישית מתחילה באלול עם הסליחות, כולם מחפשים תוכן כשריח חגי תשרי נישא באוויר. כולי תקווה שהקורונה לא תחריב גם אותה.
"המלקטות", פרנסואה מייה, 1857
אל חג השבועות השנה אנחנו מגיעים מתוך מגיפה, ומחסור, מתחילים להשתקם מנזקי הצנע שנחת עלינו. לכל אחד הסיפור שלו - אני בעצמי מכירה כמה עצמאים שעוד לא עשו עליהם דוקו - אך נדמה כי המסקנות והלקחים עשויים להיות משותפים.
כשנפתח את מגילת רות מחר בבוקר, נופתע לגלות שלא המצאנו כלום. כשהחל הרעב, אלימלך החליט לרדת מהארץ. זמנית כמובן, הוא אפילו לא שינה את השמות של מחלון וכליון כדי לעזור להם להיטמע בכיתה החדשה. נעמי ממילא זכתה בשם בינלאומי. כשבגרו, שמותיהם של מחלון וכליון נותרו חקוקים על מצבות מאבן מואבית. אלימלך נפטר ראשון מהמגיפה שלא ידעו להתמודד איתה בשדה מואב.
נעמי חזרה עם רות לארץ, רשמית כי בבית לחם ניכרו ניצני שיקום כלכלי לפני שהיו כאלה בשאר האזור, ולא־רשמית כי הגעגוע, והשייכות, והנוסטלגיה. בבית לחם התייחסו כמובן מאליו לשפע שלהם ולא ידעו להעריך עד כמה שפר גורלם ביחס לאחרים. רות ונעמי שהגיעו מבחוץ, זיהו את היכולת הכלכלית המקומית ורצו להיות חלק ממנה.
עם זאת, השיבה לבית לחם לא היתה פשוטה. שכנות רכלניות שאלו "הזאת נעמי?" (כלומר - השמנת והזדקנת!); מבחינת עבודה - הסיכוי של שתי אלמנות באזור יהודה להתפרנס כראוי היה נמוך כבר אז, וחברתית - שתי נשים שהגיעו מבידוד של מגיפה ועוני, לוקח להן זמן להסתגל להמוניות של קציר השעורים. ולרות היה גם מחסום השפה ואולי גם לוק שמסגיר את מוצאה.
במגילת רות מדברים על ערבות הדדית, הקוצרים התייחסו לשדותיהם כאל מיקשה אחת ולא עשו עניין מה שייך למי. חוץ מהדמיון לקריטריונים של הביטוח הלאומי, אפשר באמת להתפעל משלל יוזמות נדיבות של סיוע אנושי שנפוצו במקומותינו.
בעז ורות התחתנו בטקס צנוע. בעז, אחד העשירים (אם לא ה...), נהג לערוך חפלות ומסיבות כל אימת שהתחשק לו. הרעב מיתן את הרצון הזה ולא רק העובדה שכבר התחתן כמה פעמים; בבואו לבחור את המוזמנים לא ברר את המפורסמים, העשירים או הצעירים המבטיחים. בעז למד דבר או שניים מתקופות המחסור ומניין הנוכחים הורכב מזקנים בלבד. הוא השביע אותם שיהיו העדים למאורע ההיסטורי שהתרחש בשער העיר בית לחם.
כמו היום, לחששו על רות שהגיעה לאן שהגיעה דרך הגורן של בעז, למרות שכתוב בפירוש שעבדה קשה מהשנייה שהגיעו לארץ.
כשנעמי הפכה לסבתא מאמצת ולאומנת של עובד, מעמדה החברתי הוטב - אישה לעד תהיה שמחה ומקובלת יותר כשיש לה עגלה לדחוף בפארק. רות ובעז ידעו שבלי הזקנה שתעזור לגדל את הילד הכל מסובך.
הקורונה לימדה אותנו להעריך קצת יותר את מה שיש כאן. ישראלים חזרו מהגלויות, אירועים ראוותניים יושבים על הספסל, ואנחנו מסתגלים לסוג של צמצום. ההוקרה לגיל השלישי הפכה מוחשית.
המסורת גורסת שבחג השבועות נולד דוד המלך וגם נפטר. אישיות מורכבת אך נערצת עד היום בכל התרבויות, הגיעה לעולם ממגיפה ורעב, מפרק ב' של הורים לא צעירים, מערבות הדדית ומסבתא מסורה. אם מכל מה שעברנו תיוולד בסוף מנהיגות אמיצה, כנראה היה שווה.