חירוף מערכות ישראל סבא, מבקשים ממני לצאת לקורס קצינים

סבא היקר, אמר הנכד בטלפון, מבקשים ממני לצאת לקורס קצינים, מה דעתך?

מצווה גדולה אני משיב, הלוא כך אמר דוד המלך עליו השלום, "ללמד בני יהודה קשת" . אתה תלמד את חניכיך קשת, ואם יהיה צורך, אף תוליך אותם למלחמת מצווה, "לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" כהגדרת הרמב"ם.

ודבורה הנביאה תארה מלחמה זו בכינוי " לעזרת השם בגיבורים" ואומר שם רש"י: "שכל העוזר את ישראל – כעוזר את השכינה". אין עוד מצוה שנאמר עליה שהיא "עזרת השם". אבל סבא, הוא אומר, בשביל זה יהיה עלי לעזוב את הישיבה ולשוב אליה רק בעוד שנתיים, "ותורה מה תהא עליה"? ותשובתי הייתה שבשאלה כגון זו כבר עסקו חכמינו, וזו מסקנתם: שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו: היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להיעשות ע"י אחרים, לא יפסיק תלמודו, ואם לאו-יעשה המצווה ויחזור לתורתו.

אולם, הרב בעל התניא, בחיבור השולחן הערוך שלו, מוסיף פירוש חשוב להלכה זו. וכך דבריו:

”ואם אי אפשר למצווה להיעשות ע"י אחרים, כגון להיות מעַשֵה (מזרז) לצדקה, במקום שדבריו נשמעים יותר מדברי אחרים, או שאין עשיית אחרים מספקת למצוא זו, כגון להוצאת המת שאין לו מלווים לפי כבודו כשיעור שיתבאר במקומו, יפסיק תלמודו ויעשה המצווה ויחזור לתלמודו". אומר כאן הרב, שאם אין אחרים העושים את המצווה טוב כמוהו, אזי עליו לעשותה ואחר כך ישוב לתלמודו.

אם מבקשים ממך להיות קצין, משמע שאין להם די טובים כמוך, ועל כן עליך לצאת, ולשוב לתלמודך לאחר מכן. אזכיר לך הוספתי, שכבר אחד מדודיך נהג כך, יצא לקצונה, פיקד על חייליו, ולאחר מכן חזר ללימודיו בישיבה, ועומד היום בראש ישיבה תיכונית. פעם היה חשש, שמי שעוזב לא יוכל לשוב. היום ב"ה ניתן ללמוד בישיבה עוד שנים רבות לאחר מכן.

הנכד יצא לקורס, עמו היה שם גם בן דודו, ובאותו יום אשר בו הוסמכו שניהם למפקדי מחלקות, סיים בן דוד מבוגר מהם, קורס מפקדי פלוגות בבסיס אחר.

שבעה נכדים או בני זוגם משרתים כיום בצה"ל, כולם בני תורה, רובם נשואים. השם ישמרם ויחיים.

סביי וסבתותיי, וכל דודי מצד אבי, נרצחו בגולת פולין. המציאות של היום, מבליטה את ההבדל ואת הזכות הגדולה שנתגלגלה לידנו, להגן על עצמנו בנשקנו. במעקב אחר נכדי, גם באמצעות הוריהם, אני שומע ושמח, על רצינותם ועל הצלחתם, ועל ההערכות שמפקדיהם רוחשים להם.

מתוך התקשורת התברר לי שהם משרתים גם בתוך כפרי אוייב, בפעילות סדירה. הראוני כתבת טלוויזיה, על ביצוע הריסת בית מחבל, שותף לרציחתה של רינה שנרב הי"ד. בנוכחותם בכפר, נשמעו נגדם גידופים מבזים, והושלכו על רכביהם אבנים וגושי עפר. הם, על פי פקודה כמובן, לא הגיבו לחרפות ולרגימות. אני, נחמץ לבי נוכח הכלימה הזו.

בילדותי חוויתי את מקרי העוצר שהטילו הבריטים על תל אביב. הם נסעו במשוריינים ברחובותיה, ואנו הסתתרנו מפניהם בבתים, ולא העזנו לצאת. בוודאי שלא העזנו לרגום אותם באבנים. אנחנו בקשנו שהם יעזבו את ארצנו, לא בקשנו לגרש אותם מאנגליה. הערבים המתגרים בחיילינו אינם מבקשים רק את יציאתם משם אלא גם מירושלים ותל אביב. בינתיים הם רוגמים באבנים מפני שזה מה שבידם לעשות.

חירוף חיילינו ורגימתם ללא תגובה, מהווים חרפה וסכנה. הרגימה והגידוף מגבירות מוטיבציה למעשים מסוכנים יותר, עד כדי דריסה או רצח באמצעים אחרים. הריגתו של החייל אמיתי בן יגאל הי"ד, קרתה יום אחרי הרגימה המבזה בכפר כובאר בעת הריסת בית הרוצח.

אנו שולחים בנים ונכדים להסתכן בקרב, אולם איננו שולחים אותם להתבזות. חוסר האונים מול ביזויים , מחזיר אותנו לחרפה כבגלויות. כמו כן, הגבלת האמצעים שבהם צהל יכול לנקוט, נוכח מעשי איבה מסוכנים, מסכנת את חיילינו במידה שאיננו יכולים לקבלה. נוהל מסויים שהונהג בצה"ל, נפסל על ידי בית המשפט העליון ברוב של שניים נגד אחד, והרמטכ"ל לא ניסה לערער.

מי שמם לקבוע שהתפיסה המוסרית שלהם גוברת על הצורך להגן על חיי חיילינו? מסירת הדברים בידי בית המשפט הינה תקדים שאין כמותו בעולם. החברה החילונית בקשה שגם לה תהיה מן "מועצת גדולי החברה" ובית המשפט ניכס לעצמו את המעמד הזה. איש לא בדק עדיין את מידת הנזק בנפש ובמשאבים, הנגרם על ידי פסיקות כגון אלו. שום עורך ברשות השידור לא יבקש תחקיר בנושא זה.

כהורה בעבר לחיילים וכסב בהווה, אני רשאי לתבוע את קיומו של דיון אודות מעמד בית המשפט בענייני ביטחון. הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את חיילינו ....ידבר שונאינו תחתיהם ויעטרם בכתר ישועה ועטרת ניצחון.