ישראל היום
"היה ב'קוקפיט' משהו מאצ'ואיסטי, העניין הזה שארבעה מחליטים לא עבד"
שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו־שטה לא מתחרטת שעזבה את יש עתיד • על ממשלת האחדות היא אומרת: "מאוכזבי גנץ עשו הכי הרבה רעש, זה לא אומר שהם הרוב"
by דניאל רוט-אבנריאם יש משהו שאי אפשר להגיד על פנינה תַּמֶנוֹ־שֶׁטֶה, זה שהיא "בסדר". או שמתחברים אליה, או שנרתעים ממנה. אצל הפוליטיקאית שהצליחה לעשות היסטוריה ולהפוך לשרה הראשונה בישראל מהקהילה האתיופית, הכל עוצמתי. היא דעתנית, קולנית ומשדרת ביטחון עצמי רב.
בעת שהיא מתיישבת בלשכתה החדשה במשרד העלייה והקליטה, לראיון הראשון מאז נכנסה לתפקידה כשרת העלייה והקליטה, היא עושה שני דברים שמעידים על סגנון הניהול שלה. קודם היא מחפשת את המנקה של הלשכה, כדי להודות לה באופן אישי על עבודתה ("היא היחידה שעוד לא הכרתי פה"), ואחר כך היא חולצת את נעלי העקב. "יאללה, עבודה עושים דרך הרגליים".
"שלום לך, כבוד השרה", אני פותחת, ובחדר משתררת דממה. אף שאני מסקרת את פועלה של תמנו־שטה מאז תחילת דרכה בכנסת, לפני שבע שנים, היא מביטה בי ופורצת בצחוק מתגלגל. "אני שרה, את קולטת?
"כשנכנסתי לפה, אמרתי לצוות שלי שאנחנו חייבים לחזור ללשכה בכנסת. לא פשוט המעבר מהכנסת ללשכת השרה, אני מודה. לא מתחברת לגינונים שבאים עם התפקיד. פתאום אבטחה, קוראים לי 'השרה', ועוד שנייה אני שוכחת את השם שלי, שהוא הטייטל הכי חשוב שלי. זה לא טבעי לי.
"אני אוהבת לעלות במדרגות לבית של ההורים שלי בפתח תקווה, קומה שלישית בלי מעלית, ולשתות שם קפה אתיופי. אני יודעת איפה היתה נקודת ההתחלה שלי ולאן הגעתי, וכל מה שמעניין אותי זה לעשות טוב. אני רוצה להישאר תמיד עם הרגליים על הקרקע, ואני באה לעבוד".
תמנו־שטה לא מתכננת לפטר את עובדי המשרד ולהביא את האנשים שלה. היא מאמינה שכדאי לה לעבוד גם עם אנשי המקצוע שכבר מכירים את הלשכה. "יש רבים שחושבים שאני מיליטנטית, כי אני לוחמת נגד גזענות ואפליה, וחושבים שזה בא רק מתוך תחושות של קיפוח או כעס. אבל רוב המאבקים שלי באו מתוך אהבה לחברה. למרות שאני באה מהעדה האתיופית, אני קודם כל השרה של כל העולים. כולנו אחים, ולכולם יש מקום סביב מדורת השבט".
***
עם כל הכבוד להצהרות על אחדות, תמנו־שטה (38) לא היתה מגיעה לממשלה אלמלא עזבה את מי שהכניס אותה לרשימה שלו: יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד.
איך הגיב לפיד כשהודעת לו שאת עוזבת את "יש עתיד" לטובת בני גנץ והצטרפות לממשלה?
"הוא התאכזב, ואני יכולה להבין את האכזבה שלו. אני הייתי הצעירה ביש עתיד, הוא תמיד התייחס אלי מאוד יפה, והקשר שלי איתו היה חזק גם כשלא הייתי בכנסת (תמנו־שטה לא נכנסה לכנסת בבחירות 2015, כשהיתה מס' 13 ברשימה, וחזרה לכנסת ב־2018 בעקבות התפטרותו של יעקב פרי; ד"ר).
"אבל בין לפיד ויש עתיד לבין האינטרס הציבורי, היה לי ברור חד־משמעית במה אני בוחרת. בחרתי בערכים שגדלתי עליהם בבית. אני אדם עצמאי, עם דעות עצמאיות, ולא ראיתי את עצמי מצביעה נגד ממשלת אחדות.
"מאוד התבאסתי כש'כחול לבן' התפרקה. רציתי שניכנס לאחדות, ודיברתי על זה גם בישיבות הסיעה שלנו. אמרתי שאף אחד לא יחשוב שהוא יותר מוסרי ממני, כי ללכת לבחירות רביעיות יהיה הכי לא מוסרי עבור הציבור.
"שבוע אחרי פירוק הרשימה הבנתי שאם אני נשארת ביש עתיד, אני מאבדת את עצמי. הרמתי טלפון ליאיר, אמרתי לו בדמעות שאני עוזבת, והוא ביקש לבוא אלי הביתה לדבר. היתה לנו שיחה ארוכה, כי היחסים האישיים שלנו טובים מאוד וקרובים. אני מיקדתי את השיחה בכך שחשוב לי לשמור על החברות בינינו, והוא ביקש שאשקול שוב את צעדיי. אבל בחרתי במה שבחרתי".
בד בבד עם מינויה לשרת העלייה והקליטה, מונה גדי יברקן לסגן השר לביטחון הפנים, והממונה על שילוב יהודי אתיופיה. בין השניים לא שוררת אהבה גדולה, אם כי כלפי חוץ הם מנסים לשמור על דיאלוג מנומס, לטובת שקט תעשייתי בקהילה. בראיון שהעניק יברקן ל"שישבת" לפני שלושה חודשים, לאחר שעבר מכחול לבן לליכוד, הוא אמר: "אנשים הלכו להצביע כחול לבן בזכותי ובזכות פנינה תמנו־שטה, שהיא חברת כנסת חרוצה ופורצת דרך, אבל אני והיא חושבים אחרת. זה שהיינו שני יוצאי אתיופיה באותה מפלגה, לא אומר שאנחנו חושבים אותו הדבר. אני מאחל לה בהצלחה".
תמנו־שטה אמרה אז בתגובה: "אני ממליצה לגדי יברקן ללמוד מהי צניעות. הוא עדיין לא היה שנה בכנסת ולא העביר אף חוק, אז לפני שהוא מטיף לאחרים, שיסתכל על עצמו. בשביל מה לעבור ארבע מפלגות ולחנות במפלגה שבמשך עשור לא הובילה לפתרונות במצבה של קהילת יוצאי אתיופיה - לא בנושא הגזענות, לא בנושא העלייה ולא בקידום מצבה הכלכלי העגום?
"מי שהפילה פעם אחר פעם ועדות חקירה לבחינת הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, היא ממשלת הליכוד. מוטב שיברקן יעמוד מאחורי החלטתו לשדרג את מקומו, בלי לחפש תירוצים מן הגורן ומן היקב. אני מאחלת לו הצלחה במציאת אידיאולוגיה יציבה, בלי לסחור בקולות הקהילה. בכנסת צריך להיות קצת יותר מקבלן קולות".
יברקן סיפר בראיון ההוא שבקהילה לחצו עליו לעבור לליכוד. גם עלייך היו לחצים בקהילה?
"היו עלי לחצים מהמשפחה הגרעינית להצטרף לממשלה. ההורים והאחים שלי אמרו לי, 'תזכרי מאיפה את באה'. אחדות אצלנו היא ערך. המצב היה מאוד מורכב עבורי, כי אני רואה את עצמי פנינה של כולם, ובסוף אני מייצגת קהילה. הייתי ראש מטה יוצאי אתיופיה בכחול לבן. חינכו אותי בבית לאהבת ארץ ישראל, אהבה לעם ישראל ואחדות. אני לא יכולה לומר שתמיד אהבו בבית את הדעות של יש עתיד".
ואת כן אהבת אותן? או שיש עתיד היתה רק מקפצה פוליטית?
"יש עתיד השתנתה לאורך השנים. אני מגדירה את עצמי מרכז־ימין, ואני מאוד מסורתית. כשחזרתי ליש עתיד ב־2018, המפלגה נראתה לי שונה. שי פירון כבר לא היה שם, אחר כך גם עליזה לביא לא היתה, והמפלגה קיבלה גוון שונה.
"לכן, ביום של הקמת כחול לבן לא היתה מאושרת ממני. מסביבי חשבו שזה מאולץ, אבל בעיניי החיבור היה ראוי. אהבתי מאוד את הנאום הראשון של גנץ, נאום שדיבר על חיבור קצוות ועל אחדות, ולא על ימין ושמאל. ועובדה, התוצאות של כחול לבן בשלוש מערכות בחירות הוכיחו את עצמן, פעם אחר פעם".
כחול לבן נוהלה על ידי ה"קוקפיט". איך הרגשת ביחס לרביעייה הזאת?
"לא אהבתי את הדבר הזה שנקרא 'קוקפיט'. גם השם המיליטריסטי קצת מרחיק נשים. היה ב'קוקפיט' משהו מאצ'ואיסטי שלא התחברתי אליו, וכמוני הרבה חברות במפלגה. גם העניין הזה, שארבעה מחליטים ולא אחד, פשוט לא עבד.
"היום השיח בכחול לבן הרבה יותר פתוח. גנץ מתייעץ איתנו, חשובה לו הדעה שלנו, וזה הבדל משמעותי שרואים בישיבות הסיעה. חברי הכנסת שותפים להחלטות, הן לא מתקבלות אי שם למעלה".
ומה עם כל מאוכזבי גנץ, שבחרו בו כי הוא התחייב לא לשבת עם ראש ממשלה שמואשם בפלילים?
"אני יכולה להבין את האכזבה שלהם. מנגד, הם צריכים להבין שהאלטרנטיבה היתה לדרדר את מדינת ישראל לבחירות נוספות, דבר שלא בא בחשבון. מנהיגות נדרשת לקחת החלטות אמיצות ולבחור תמיד באינטרס הציבורי, ולא בהכרח ברוח הציבורית. במקרה הזה הקול של אותה רוח ציבורית היה של המתנגדים, אבל זה לא אומר שהם היו הרוב. הם פשוט עשו הכי הרבה רעש".
***
הפעם הראשונה שתמנו־שטה ראתה את בני גנץ היתה לפני 35 שנים. היא - ילדה בת 3, שנשמה בפעם הראשונה את האוויר של ארץ ישראל אחרי מסע מפרך מאתיופיה, דרך סודאן. הוא - סגן מפקד שלדג, שליווה את מבצע משה.
"רק בוועידת איפא"ק בשנה שעברה נפל לי האסימון, שבני ואני היינו שם ביחד", היא אומרת. "הוא ראה את נקודת ההתחלה שלי ברגע הכי דרמטי בחיי, וזה יצר משמעות לחיבור בינינו.
"כשאבא שלי ראה את המטוס הצבאי שבא לקחת אותנו לישראל, הוא נבהל מאוד ורץ איתי בחזרה למדבר. חייל אחד תפס אותו והרגיע אותו. אני זוכרת שהחיילים הביאו לנו סוכריות ושקיות מים. זה היה רגע מכונן בחיי.
"אחרי שדלתות המטוס נסגרו, הבנתי שאמא שלי והאחיות שלי לא שם. המשאית שלהן התקלקלה בדרך, והן נשארו מאחור, בסודאן. לא ידעתי בכלל אם הן בחיים. בכל יום הייתי עומדת בכניסה לקרוואן במרכז הקליטה בפרדס חנה ומתפללת שאמא תחזור. רק שנה אחר כך הן הגיעו לישראל.
"בני גנץ הוא דמות אהובה מאוד בקהילה האתיופית, בקהילה מעריכים אנשי צבא שתרמו למדינה. כשהוא מדבר לקהילה, אני לא מרגישה שהוא מדבר בגלל פנינה. הוא לא באמת צריך אותי, הוא מחובר אליהם. אני מעריכה אותו על שנתן 40 שנה מהחיים שלו למדינה שלנו, גם אותו וגם את גבי אשכנזי.
"מדברים על זה שגנץ הוא גווייה פוליטית, אבל גם הוא וגם אשכנזי היו מוכנים להיות גווייה פיזית במשך 40 שנה בשביל כולנו. הם פיקדו על כל כך הרבה חיילים מכל קצוות החברה, וזה משמעותי בעיניי. בזכות זה הם מכירים את כל גוני החברה".
***
תמנו־שטה נחשבת למנהיגה ולפורצת דרך בקרב העדה האתיופית בישראל. היא נכדתו של קייס שאטו מהרט, נצר לשושלת של מנהיגים רוחניים בולטים של יהודי אתיופיה, ודור שישי לאבא מֶהַרי סותאל, נזיר יהודי שחי ופעל באתיופיה במאה ה־19 ושימש מנהיג רוחני של קהילת ביתא ישראל. מהרי היה זה שהוביל את מסע העלייה הכושל והטרגי של בני הקהילה לישראל בשנת 1862, מסע שהסתיים במותם של רבים.
הוריה וורקו (מנשה) וטדלה (מזל), בני 90 ו־80 (גיל משוער), מתגוררים סמוך אליה בפתח תקווה. יש לה אח וחמש אחיות, ארבע מהן גדולות ממנה. האחות הקטנה, ברכה, נולדה במחנה בסודאן, בזמן המסע לארץ.
"כשהייתי ילדה, האחיות הגדולות שלי רצו לנקות ולסדר את הבית, ואותי היו שולחים החוצה לשחק, כדי שלא אפריע", היא מחייכת. "עד היום הן צוחקות עלי ש'הכישורים הנשיים' שלי, מה שנקרא באמהרית 'סֶטֶנְט', ממש לא עומדים בסטנדרט של העדה. אני לא בסטנדרט".
את ההתאקלמות בארץ היא זוכרת כחיובית. "לאורך כל חיי הרגשתי הכי ישראלית שאפשר. גדלתי בבית דתי, למדתי באולפנת 'צפירה' בתוכנית למצוינות לילדים מחוננים יוצאי אתיופיה, ואחר כך המשכתי לפנימיית כרמית שבמכללת 'אורט' בירושלים.
"בגיל 12 הייתי הולכת לעזור לאמא שלי בעבודה שלה, היא עבדה כמנקה בבית חולים השרון. גם כשהייתי סטודנטית למשפטים בקריה האקדמית אונו, עזרתי לה. עשיתי את זה מתוך מקום של כבוד ועזרה. כיבוד הורים הוא מעלה ראשונה אצלנו בעדה.
"אמא לא אהבה שבאתי איתה לעבודה, כי לא רצתה להרגיל אותי לעבוד בזה. אמנם היא חינכה אותי לא לזלזל בשום עבודה ובשום אדם, אבל רצתה שאבין שעבודה בניקיון זו לא גזירת גורל, ואני צריכה שיהיו לי שאיפות משלי.
"מזל שהלכתי איתה. באחד הימים, כשהיא ניקתה משרדים של עמותה לסיוע לנזקקים, ראיתי את אחת העובדות שם כשהיא מונעת ממנה לשתות מים במהלך העבודה. נכנסתי למנהל העמותה וצעקתי עליו. וואי, וואי, מה עשיתי להם שם. הם מייד התנצלו".
את בעלה ציון, מנהל עבודה ב"מקורות", הכירה בשידוך של מכרים משותפים. יש להם בת ובן - תהל (10) ואורי (8). "שניהם הבהירו לי שלמרות המינוי, הם רוצים אח קטן. תהל אפילו עשתה בירור עד איזה גיל אוכל ללדת, ואמרה לי לא להיות אגואיסטית, ולהביא לעולם עוד ילד עד גיל 45. היא מנהלת איתי מו"מ יומיומי. גם אורי הצטרף ללובי. פתחו לי פה פרלמנט.
"החלום שלי היה להיות אמא לשישה ילדים, כי התברכתי באחים ובאחיות מדהימים. אבל פה נכנסו הקריירה, הבחירות, הכנסת. יש לי כמיהה לעוד ילד. אני מאוד פתוחה עם הילדים, צריכה לפעמים לשים לעצמי גבולות, כי אני מדברת איתם על הכל.
"אני גם צריכה להשתפר כאמא. להיות איתם יותר זמן, בלי הטלפון, להשקיע בהם באמת זמן איכות. אני גרועה בזה, כל הזמן בטלפון. זכיתי שיש לי בעל שהוא אבא דומיננטי, שמכניס את האיזון לחיים שלנו. הוא מאוד אוהב את הפרטיות וקשה לו עם החשיפה, אבל בינינו, הוא הגיבור האמיתי".
***
היא עורכת דין במקצועה, בעלת תואר ראשון במשפטים מהקריה האקדמית אונו ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל אביב. בעבר עבדה ככתבת המשפט של הערוץ הראשון וכיהנה כדירקטורית באקו"ם ובחברת תקשורת ותשתיות.
את פעילותה הציבורית החלה בגיל 18, כשעבדה עם נוער בסיכון בקהילת יוצאי אתיופיה. בצה"ל שירתה כסמלת מבצעים בפיקוד העורף. אחר כך פעלה למען העצמת נשים והפכה לאקטיביסטית חברתית במאבק נגד אפליה וגזענות. ב־2015 היתה בין מובילי מחאת יוצאי אתיופיה. על פועלה קיבלה את אות מרטין לותר קינג ואת "אות הידידות החברתית" מהקרן לידידות.
בשנת 2013, כששובצה במקום ה־15 ברשימת יש עתיד, היתה תמנו־שטה לאישה הראשונה מהעדה האתיופית בכנסת. עם כניסת יש עתיד לממשלה מונתה לסגנית יו"ר הכנסת. באותה השנה הקימה את השדולה למאבק באלימות נגד נשים וכיהנה כיו"ר השדולה למען מתמודדי הנפש.
במשך שנות כהונתה בכנסת פעלה גם בוועדה לזכויות הילד וקידמה נושאים הקשורים בילדים ונוער בסיכון. בין השאר, העבירה חוק הגנה על ילדים מפני עובדי הוראה שנאשמים בעבירות מין ואלימות.
ב־2014, בעקבות ביקור בכלא אופק, שבמהלכו גילתה ש־40 אחוזים מהכלואים הקטינים היו יוצאי אתיופיה, קידמה דיון ציבורי בנושא, שהוביל לירידת המספר הזה ל־7 אחוזים. ב־2015, לאחר מחאות יוצאי אתיופיה, הובילה את החלטת הממשלה למינוי ועדת פלמור למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה. אחד מהישגיה הגדולים הוא שינוי הנהלים המפלים את יוצאי אתיופיה במתן תרומות דם בשנת 2017, הישג שהובילה עם שרת הבריאות דאז, יעל גרמן.
בשבוע שעבר היתה תמנו־שטה הנואמת הראשית בטקס הזיכרון לאלפי הנספים ב"מבצע משה", שנערך בהר הרצל מדי שנה ביום ירושלים. כשהזמרת עדן אלנה, יוצאת העדה, פרצה בבכי כשביצעה את השיר "עוד מעט נגיע לארץ ישראל", עצמה גם השרה את עיניה וצללה לתוך הזיכרונות.
"היינו 13 אחים. נשארנו שבעה. היו לי אחיות שאני אפילו לא יודעת איך קראו להן. בבית לא מזכירים שמות, כי זה קשה מאוד להוריי, ואנחנו מכבדים אותם. ההתמודדות עם השכול היא בעיקר באמצעות שתיקה רועמת. אני יכולה להבין את זה, אבל אני גם מבינה שהדור שלנו מחויב להנציח את המתים.
"נולדתי בכפר וזבה, כפר מבודד, והזיכרון הראשון שלי הוא של מישהו חולה באלונקה, ואותי רצה בשדות. לא היתה רפואה אמיתית, הכל התבסס על תרופות סבתא, והיה אפשר למות גם מדלקת גרון. כשאמא שלי היתה בהיריון איתי, אחת מאחיותיי נפטרה. סיפרו לי שעל ערש דווי היא שאלה את אמא שלנו למי תיתן את כל התירס שגידלה, ואמא אמרה לה שתשמור הכל רק בשבילה. הסיפור הזה ממש כאב לי.
"השם האמהרי שלי הוא 'פֶּנטה', שפירושו 'מנת חלקי'. אמא בחרה לקרוא לי כך אחרי שאיבדה את אחותי".
כבר עכשיו, שבועיים בלבד לאחר שמונתה לשרה, ברור לה שחוויית העלייה הפרטית שלה תשפיע באופן ישיר על הביצועים. "רק מי שעלה לארץ בעצמו יכול להבין מה זה להיות עולה חדש. מה זה להתרגש מכל צעד בארץ הזו, מהשמיעה הראשונה של עברית ושל כל מילה חדשה בשפה. וגם מה זה לחוות גזענות על בשרך.
"אני מרגישה שהגעתי למקומות בחיים שהם בהחלט פריבילגיה - להיות עורכת דין, דירקטורית, אשת תקשורת. אחרי הדרך שעברתי, אני יכולה להבין את הרבגוניות של החברה הישראלית, להתחבר לאנשים".
היית מוכנה לקבל גם תיק אחר?
"אם לא היו מציעים לי את תיק העלייה והקליטה, הייתי מבקשת את תיק הרווחה. לא הייתי לוקחת תיק שלא מתאים לי".
***
איך את מדרגת את רמת ההשתלבות של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית?
"אני לא אוהבת את הטרמינולוגיה הזו, שלפיה יש צד אחד שצריך להשתלב. צריך פתיחות של כל הצדדים. החברה הישראלית היא מאוד מגוונת, ונושא ההכלה וקבלת השונה צריך להיות בראש מעיינינו ולהתחיל מגיל צעיר, במערכת החינוך.
"השונות של צבע העור הובילה לאתגרים קשים של גזענות ואפליה, שנלחמתי בהם לאורך כל חיי. עשינו דרך בהתמודדות מול הגזענות, אבל אני לא יכולה לומר שהמאבק קרוב לסיום. המדינה לא נמצאת מול העדה האתיופית באותו מקום מ־2015, אז פרצה המחאה הראשונה הגדולה ותשומת הלב לקהילה גדלה. אני מתכוונת לפעול להמשך לקיחת האחריות האקטיבית של הממשלה בעניין האפליה".
הציבור הישראלי זוכר בעיקר את התמונות האלימות מהמחאות של בני העדה האתיופית. שורפים רכב, נוהגים באלימות נגד שוטרים.
"לצערי, האלימות במחאות היתה כמעט בלתי נמנעת. כשדוחקים אזרחים עם הגב לקיר, בטח כשמדובר בצעירים שלא מעטים מהם חטפו מכות בבית, האלימות היא דבר שמשתלט ומתפוצץ. אני זוכרת שעמדתי בכיכר רבין ב־2015, וירדו לי דמעות. זו היתה מלחמת אחים.
"המאבקים שלי היו ממקום של אמונה בעם ישראל, לא ממקום של שנאה, אלא ממקום של אהבה. אבל כשדור שלם זועק את נשמתו, ואלפים קוראים לשינוי, זה אומר דרשני. הילדים מהקהילה האתיופית צריכים להרגיש שווים, לא לצאת להפגין. ילדים בני 13־14 שיוצאים להפגין זה שובר את הלב.
"אחרי המוות של סלומון טקה, ההורים של ילדים בני הקהילה נמצאים בדאגה מטורפת כשהם מסתכלים על המחאות. אין להם יום ואין להם לילה, אבל הם יודעים שהילדים שלהם נחושים לתקן".
את לא מגנה את האלימות של בני העדה? אני בעצמי ספגתי מוט ברזל בגב כשסיקרתי הפגנה של בני הקהילה ליד קריית הממשלה בת"א, בעקבות מותו של סלומון טקה.
"מה?! אוי ואבוי. אני נגד אלימות מכל צד שהוא. בכיכר רבין ב־2015 היתה אלימות קשה מכל הצדדים, גם מצד המשטרה וגם מצד המפגינים. זה מאוד רגיש אצלי. לצערי, המשטרה נערכה למלחמה, וזו היתה התחושה. המשטרה הגיעה עם פרשים וגז מדמיע, וזה הביא להתלהטות מול המפגינים בתוך זמן קצר.
"גם כשהנכים יוצאים להפגין נגד הקצבאות והמדינה יש פרשים וגז מדמיע בסדר גודל כזה? וכשהעובדים הסוציאליים יוצאים להפגין נגד המדינה? וכשההורים מפגינים נגד הגנים? אבל כשיוצאי אתיופיה יוצאים להפגין נגד אלימות משטרתית, המשטרה היא זו שממונה על הסדר של ההפגנה, וזה מה שגורם לנפיצות העניין.
"השר לביטחון הפנים לשעבר, גלעד ארדן, קיבל החלטה מאוד נבונה במחאה בכיכר רבין ב־2018: הוא שלח לשטח כמה שפחות כוחות. השוטרים נערכו ברחובות צדדיים, והפגנה של 20 אלף איש עברה בשקט מופתי. התקשרתי אחר כך להודות לו על ההחלטה הזו, שרק הראתה שכשמגיעים עם פרשים - נערכים למלחמה, וכשעובדים מול הציבור האתיופי בצורה מכילה, הדברים נראים אחרת".
שיעור האלימות נגד נשים במגזר האתיופי גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. איך מטפלים בבעיה הזאת?
"לאלימות נגד נשים אין מעמד או עדה ואין חתך כלכלי, היא חוצה מגזרים. ודאי שיש מקום לבצע התאמות תרבותיות, ויש אוכלוסיות שצריך לטפל בהן יותר. בקהילה האתיופית הכניסו לאחרונה את עניין הגישור על ידי מנהיגי הקהילה, הקייסים. לאחרונה יש יותר גברים, גם מהקהילה שלנו, שיוצאים נגד אלימות נגד נשים ונרתמים במחאה וירטואלית, ברשתות. אבל יש לנו עוד דרך ארוכה".
מה הספקת לעשות בשבועיים שאת בתפקיד?
"נכנסתי לתפקיד דווקא בשבוע של שרב, ואת יודעת מה הכי הציק לי? שאין מזגנים במרכזי הקליטה. זה הדבר הראשון שדאגתי לו: הוספת אוורור והתקנת מזגנים. בעניין הקורונה, יש באחריות המשרד 74 מבני דיור של קשישים מעל גיל 80, שהם עולים חדשים. 13 אלף איש שזקוקים לטיפול, מגבירה את הפיקוח שלי עליהם.
"ביקשתי גם להביא לאישור הממשלה את התקנות שמקילות לפתוח אולפנים בהתאם לתו הסגול. לא ייתכן שבגלל הקורונה אין פעילות של אולפנים. צריך לפתוח אותם מייד, בהתאם להנחיות.
"נכנסתי לתפקיד בשבוע מבורך: היתה עלייה של 111 איש מאוקראינה, שבאו באמצע הקורונה. ואחרי הראיון אני הולכת לקבל 119 עולים מאתיופיה".
מה ייחשב בעינייך להצלחה?
"ראשית, שקצב העלייה לישראל יגבר. אני רוצה שכמה שיותר יהודים ירצו לחזור הביתה, לישראל. בעקבות הקורונה, ארגונים כמו הסוכנות היהודית, נפש בנפש ואחרים, מדווחים על עלייה בבקשות לעלייה. כשרת העלייה והקליטה, אני שמה בראש מעייניי את ההיערכות המיטבית לקליטתם.
"לא צריך רק לאהוב את העלייה, צריך גם לאהוב את העולים. לא מספיק שאנחנו מביאים אותם במטוסים. צריך לדאוג שהם ירגישו בבית מהרגע הראשון. בדיור, בתעסוקה, בשפה. אחד היעדים שהצבתי לעצמי הוא לדאוג שלא תהיה מגבלת זמן ללימודי אולפן. כיום, לימודי אולפן אורכים כמה חודשים, אבל העולים החדשים מרגישים שהשפה עדיין לא שגורה בפיהם כשהם מסיימים את האולפן".