ישראל היום
"התינוקת הזו היא אור בפני עצמה, היא לא פיצוי - אין פיצוי, ולעולם לא יהיה"
באוגוסט שעבר השתנו חייהם של שירה ואיתן שנרב, כשבתם, רנה בת ה-16, נרצחה בידי מחבלים • האח, דביר חיים, נפצע קשה, האב איתן נפצע בינוני • במהלך השבעה גילתה שירה שהיא בהיריון: "זו נקודת כוח שליוותה אותנו" • 8 חודשים לאחר מותה של רנה נולדה אחותה, תפארת
by בת-חן אפשטיין אליאסהיה רגע אחד נדיר, שבו שירה שנרב החזקה נתנה לעצמה להתפרק. לקרוס לתוך הכיסא, לבכות בלי להחניק את הדמעות. בכי של געגוע אל בתה רִנה, שנהרגה בפיגוע במעיין דני שבבנימין לפני עשרה חודשים, וגם של שמחה על בתה תפארת, שנולדה לפני חודש. במשך כמה דקות היא מאפשרת לבכי להשתלט על הנשמה, עד ששער הכניסה לבית ייפתח שוב, ובנותיה אפרת ותפארת יחזרו הביתה עם השכנה. באותה מהירות שבה החלה לבכות, תחזור שירה לצחוק עם הילדות.
כבר תשעה חודשים שהיא ואיתן, בעלה, מדלגים בין דמע לצחוק. איתן מקפיד לחזק, לשמח, להאמין בטוב שנוצר, אבל גם אצלו הכאב נמצא שם, בפנים, לא הולך לשום מקום.
"הרבה שואלים אותנו אם הלידה היא נחמה", שירה עוטפת את תפארת בשתי ידיה. "התינוקת הזאת היא אור בפני עצמה. היא לא פיצוי, אין פיצוי, ולעולם לא יהיה. שואלים אותנו איך לא קראנו לה על שמה של רנה. אבל איך אפשר שיהיו שתי ילדות על אותו השם? הרי רנה איתנו.
"השם שלה, תפארת, מתחבר גם לרנה, מהפסוק 'ברנה יתפאר שמך', בתפילת 'נשמת כל חי'. ואנחנו מרגישים ששם הקב"ה התפאר מאז הרצח, בזכות האחדות הענקית הזאת והחיבוק שקיבלנו מעם ישראל. במהלך השבעה, וגם אחריה, הגיעו אלינו כל כך הרבה אנשים לנחם. זה היה לפני הבחירות השניות, והיו אנשים שאמרו לנו שהם במקום אחר מאיתנו על המפה הפוליטית, אבל היה חשוב להם לבוא לנחם אותנו. התחושה היתה שרנה היא הילדה של כולנו, ואנשים קיבלו על עצמם באופן פרטי להוסיף טוב בעולם ולהראות שהרוע לא שובר אותנו".
המולה רבה בחצר הבית של איתן ושירה בלוד. בכל רגע יש מי שמשחק, יוצא מהבית או בא. דביר בן ה־20 יוצא אל משמרתו במד"א, שם הוא מתנדב. אפרת בת השנתיים וחצי באה להתפנק, מבקשת פרי, ומשחק, וממתק, ואמא שלה מציעה לה בסבלנות אין קץ משחקים. היא בדיוק סיימה להיניק את תפארת, וזו מתרפקת על כתפה, תינוקת רכה עם עיניים קטנות ששותות בצמא את העולם.
פניה של שירה (45) נעימות, דיבורה רהוט ובטוח. איתן (47) מתהדר בזקן ארוך ובהיר. לפני 24 שנים נישאו, היא היתה אז בת 21, סטודנטית שנה ראשונה בלימודי חינוך בלתי פורמלי במכללת אורות. איתן היה בן 23, שנה שישית בישיבת ההסדר במעלות. בצבא שירת כחובש בגולני, וכבר שנים שהוא עושה מילואים בגולני, כרב גדודי. הוא לומד ומלמד בכולל שבישיבה התיכונית בלוד, ופעם בחודש מעביר לחברים מהגדוד שיעורי תורה בהתנדבות. שירה סיימה תואר ראשון, והיום היא בבית, עובדת בגידול הילדים, מה שהיא מגדירה כ"השליחות של חיי".
הם הביאו לעולם 12 ילדים. תמר (23), מוריה (21 וחצי), דביר חיים (20), רנה ז"ל (שהיתה בת 16 במותה), אורה (15 וחצי), אהרון (13), שרה (11), רבקה הודיה (9), אברהם משה (7), רחל לאה (4 וחצי), אפרת (שנתיים), ועכשיו הצטרפה תפארת, שמונה חודשים אחרי מותה של רנה. גם עכשיו שירה אומרת שיש להם 12 ילדים.
"רבים שרואים אותי עם אחד הילדים שואלים אותי איזה מספר הוא. זה משגע אותי, ילד הוא לא מספר. אז אני אומרת את השם שלו, מציינת שיש לו 11 אחים, ושהוא מספר 1. כי כל אחד הוא מספר 1. ודווקא בגלל זה לכל אחד יש את המקום שלו, וכשמישהו חסר, החוסר הזה בולט מאוד. לכן אני גם אומרת ששום ילד אינו תחליף לילד אחר".
קל להבין מה מרים אותם למעלה. שמחת החיים של הילדים, ההמולה, העשייה. אפרת מדלגת בשמחה להביא מים, ואז אבטיח, כדי לכבד את כולנו. "אבטיח הוא לשבת", היא חוזרת ואומרת, להראות שמותר לנו ליהנות מהפינוק הזה, שמבחינתה שמור לשבת. עד לידתה של תפארת, צוחקים ההורים, אפרת היתה אומרת מילים ספורות. פתאום, בחודש האחרון, היא פתחה את פיה ואומרת משפטים שלמים.
שירה מסתכלת עליה בעיניים נוצצות. "גם רנה היתה ככה, רצה, לא הולכת. כל הזמן. בחודשים הראשונים אחרי המקרה הייתי מסתכלת על אפרת ומתחילה לבכות, כי היא כל הזמן הזכירה לי את רנה. גם הודיה מתחילה להזכיר את רנה - בדיבור, בהליכה.
"אני רואה מולי את החיוך של רנה כל הזמן. כי רנה היתה מלאה בשמחת חיים, שמחה שובבית כזאת. היא היתה אחת כזאת שאוהבת לשחק עם החברות שלה, לעשות שטויות עם האחים שלה, טורפת אותם בנשיקות.
"במקביל, היה לה עומק חשיבתי גדול. היא היתה מדריכה בסניף לעולים חדשים בבני עקיבא, והיה לה חשוב לחזק את החניכים, שהרגישו שהם הולכים לאיבוד בתוך הסניף הגדול. היא עבדה פעם במתנ"ס בחופש הגדול, והם ערכו שאלון שבו משפחות מלוד נשאלו למה באו לגור כאן. אנחנו משפחה שישית בגרעין התורני בלוד, מהראשונים שבאו לכאן, ורנה ידעה שיש לנו זיקה חזקה לעיר. כשהיא שמעה אנשים אומרים שהם עברו לכאן מטעמי נוחות, זה הרגיז אותה. היא היתה אומרת שאדם שמגיע למקום מטעמי נוחות זה אדם שלא רואה את הסביבה. וזאת בחורה שעוד לא מלאו לה 18".
ביום שישי, 23 באוגוסט 2019, יצאה רנה עם אביה איתן ואחיה דביר חיים לטיול במעיין דני, שליד היישוב דולב. המעיין קרוי על שם דני גונן, שנרצח במקום ב־2015 על ידי פלשתיני. דביר חיים לקח איתו את הגיטרה. רנה, כך גילו מאוחר יותר, החזיקה בתיק מכתבים שכתבה לעצמה שבועות לפני כן, ובהם מטרות שאליהן שאפה להגיע בעתיד, כמו גמילות חסדים וקיום מצוות.
"איתן נהג לקחת מדי פעם כמה ילדים מאותה קבוצת גיל לטיול", מספרת שירה. "זה יוצר זמן איכות ומאפשר שיח שמתאים לאותו גיל. כי לצד כל היתרונות שיש לרב־גילאיות, יש גם המון הבדל בין הילדים. דביר חיים ורנה היו חברים טובים, ובגילאים דומים, לכן הטיול המשותף התאים מאוד".
השלושה יצאו מהרכב והחלו לרדת לכיוון המעיין, כשמטען מאולתר הופעל לידם והרעיד את האדמה. איתן נפצע באורח בינוני מרסיסים. דביר חיים נפצע קשה מרסיסים בגפיים, בפנים ובבטן. מאוחר יותר יתברר כי הגיטרה שנשא על גבו ספגה את מרבית ההדף והצילה את חייו.
הם ראו את רנה שרועה על האדמה וקראו בשמה. כשלא ענתה, הבינו שהנורא מכל קרה.
איתן התקשר לשירה, אמר לה שהיה מטען צד וביקש שתתקשר למד"א. הוא ניסה להנשים את בתו, ובמקביל הכין חוסם עורקים מהציצית שלו והניח אותו על היד המדממת של בנו. הרופאים אמרו להם אחר כך שחוסם העורקים הציל את חייו של הבן.
"לא שאלתי הרבה שאלות", אומרת שירה בפנים חתומות. "בהתחלה בכלל לא זיהיתי את הקול שלו, כי הוא היה כל כך נסער. שמעתי את דביר חיים אומר לו, 'אל תגיד לאמא כלום, אל תגיד לאמא כלום', ולא התייחסתי. בכלל לא הבנתי שאיתן נפצע, כי הרי הוא דיבר איתי.
"סגרתי את הטלפון והתקשרתי למד"א. פתחתי ערוץ 7 וראיתי שיש שלושה פצועים במעיין דני, אבל לא עשיתי את המשוואה שאלה הם. הראש פעל כדי לבצע את השוטף, אבל לא עבד באמת. התחלתי להתקשר לחברים ומשפחה, אמרתי שמשהו קרה, ושיתפללו. ביקשתי מהשכנה שתיקח אליה את אפרת, הקטנה.
"אח של איתן, יעקב שנרב, הוא סמנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, והוא התחיל לקבל מידע ולעדכן אותי. צלצלתי לאיתן ודיברתי איתו. חשבתי שהוא בסדר, כי הוא דיבר איתי כל הזמן. שאלתי 'מה קורה עם הילדים?' והוא שתק. אמרתי לו שאני צריכה לדעת על מי להתפלל. הוא אמר: 'על דביר חיים'. אז הייתי בטוחה שרנה בסדר.
"סגרתי את הטלפון, אמרתי לשרה ולהודיה לקחת תהילים ולהתפלל. הבית התחיל להתמלא בחברים ובבני משפחה, ששמעו על הפיגוע מהחדשות. בשלב מסוים אח של איתן, שמואל שנהב, הגיע לבית החולים הדסה והתחיל לטפטף מידע.
"יעקב גיסי התחיל להגיד לי שהמצב של רנה קשה. אחר כך אמר שמצבה לא טוב. ובינתיים מגיעים מהעירייה ומארגנים לי את הבית לקראת ההמונים, כאילו כולם יודעים חוץ ממני. ואז הוא אמר לי בטלפון 'תיכנסי לחדר', כדי שלא אקבל את הידיעה מול אנשים. הוא אמר שאין מה לעשות כדי להציל את רנה, וצריך לארגן הלוויה. ואני פה לבד, צריכה לארגן הלוויה, ולא מבינה מה קורה".
הדמעות חונקות את גרונה. אז, כשהודיעו לה, היא לא בכתה. "הקב"ה עשה איתי חסד ברגעים ההם, כשלקח את הרגש ושמר אותו טוב־טוב בתוך כספת, כדי שהראש יוכל לתפקד. אספתי את כל הילדים בחדר, אמרתי להם שהיתה גזירה קשה על עם ישראל, ורנה נהרגה על קידוש השם. זה לא היה פשוט. אני לא יודעת מה הם הבינו או לא, כי חלקם קטנים, אבל הם בכו המון.
"חברה סיפרה לי שקראה כתבה על משפחה שאיבדה בן, וההורים לקחו את הילדים ואמרו להם שלמרות שהולכים לדבר עכשיו הרבה על אחיהם, חשוב שכל אחד מהם יידע שגם הוא חשוב, וגם הוא טוב. אז עשיתי את אותו הדבר. לימים הילדים אמרו לי שזה היה משמעותי מאוד בשבילם, האמירה הזאת".
איתן ודביר חיים היו בבית החולים, ושירה היתה צריכה לקבל החלטות חשובות. "פתאום אני ואיתן התחלפנו בתפקידים. בדרך כלל הוא היה איש החוץ, ואני בבית, וברגע אחד הייתי צריכה לקבל החלטות כמו מה לכתוב במודעת האבל, איפה לערוך את ההלוויה ואם לאפשר לתקשורת להיכנס.
"אני מתקשרת לאיתן ושואלת אותו מתי עושים הלוויה, והוא אומר: 'תעשו כמה שיותר מהר'. תעשו, לא נעשה. שאלתי אותו אם נוכל לחכות למוצ"ש, כדי שהוא יהיה איתנו, והוא אמר שלא נראה לו שהוא יהיה גם במוצ"ש. רק אז הבנתי שהוא נפצע, אבל זה עדיין לא חלחל. הוא דיבר איתי כל הזמן, משמע הוא בסדר.
"ואז שאלתי איפה. אנחנו ירושלמים, ההורים שלי ואמא של איתן גרים בירושלים, אבא שלו, שנפטר לפני שנים, קבור בירושלים. אבל איתן אמר שאנחנו בלוד. לא היתה לו שאלה בכלל. זה שהוא קבע איפה תהיה ההלוויה היה הדבר הכי חזק עבורי. אם זה היה תלוי בי, הייתי אומרת שזה יהיה בירושלים, אבל יש בזה משהו טוב שהיא קרובה, שהיא כאן".
אחר כך תשתף שלפעמים, כשהגעגוע כבד מנשוא, היא הולכת לבדה אל בית העלמין. נוסעת ברכב עד שורת הקבר, קוראת תהילים, מדברת איתה, בוכה, מתפרקת. לאחר מכן חוזרת אל המולת הבית.
באותו יום שישי של הפיגוע, ב־15:30, נערכה הלווייתה של רנה, בסיוע עיריית לוד, חברים ובני משפחתה. מאות הגיעו אל בית העלמין בעיר כדי ללוות אותה בדרכה האחרונה, בעת שאביה ואחיה מאושפזים בטיפול נמרץ. "רנה ספגה פגיעה קשה בבטן, אבל הפנים נשארו שלמות", שירה מוחה את הדמעות. "ככה גם אני ראיתי אותה לפני ההלוויה, עם פנים שלוות, שלמות".
רק במוצאי שבת נסעה שירה לירושלים, לבקר את בנה ובעלה. "לקח לי זמן לקלוט מה קורה. מאז שנודע על רנה, הכל היה סביב ההלוויה, השבת, לדאוג לילדים. ידעתי שאיתן ודביר חיים לא לבד בבית החולים, ואני הייתי צריכה להיות חזקה פה בבית, להתוות את תחילת הדרך, לקחת את השבת הזאת בשביל הילדים.
"נסעתי להדסה עם הילדים הגדולים. אמרתי לעצמי שאכנס קודם לדביר חיים, כדי לראות איך הוא נראה. הוא היה בהכרה, אבל עם רסיסים בכל הגוף, ואחרי ניתוח בבטן. אמרו לי שהוא יצא מכלל סכנה, ואני אמרתי שמזל שלא ידעתי שהוא בסכנה, אחרת לא יודעת איך הייתי עוברת את השבת הזאת בכלל.
"בכיתי המון. היה לי קשה מאוד, להבין שהם נפצעו. דביר חיים זכר כל מה שקרה, אבל עד היום הוא לא מספר לי. אני גם לא שואלת. זה נס שהם נשארו בחיים".
שירה ישבה שבעה ללא בעלה לצידה, אבל עם משפחה, חברים ומכרים טובים, שדאגו לכל מחסורה. "האחים שלי, גדי ושוקי ויסברט, היו בהדסה בימים ובלילות. אחי הגדול, אלי, לקח על עצמו את ההתנהלות מול התקשורת. כל המשפחה התגייסה לעזור, כל אחד במה שהיה יכול. אני הייתי בשעות היום בבית, קיבלתי את האנשים שבאו לנחם, ובערבים נסעתי לבית החולים להיות עם דביר חיים ועם איתן".
ביום האחרון של השבעה שוחרר איתן מבית החולים. כמה ימים אחריו, שוחרר גם דביר.
במהלך השבעה שירה חשה ברע. "היו לי תופעות לוואי כמו בחילות, ובהתחלה חשבתי שזה בגלל מה שקרה. אחרי שתופעות הלוואי לא חלפו, התחלתי לחשוב שאולי אני בהיריון. הסיטואציה היתה הזויה. באחד הימים איתן התקשר אלי מבית החולים, ואמרתי לו שאני חושבת שיש גם בשורות טובות.
"הוא היה בהלם. מטוב, כמובן. אחרי שקמנו מהשבעה עשיתי בדיקת דם במרפאה, ואז ידענו בוודאות. זו היתה נקודת כוח, שליוותה אותנו כל הזמן. מצד אחד חיינו במסלול של אבל ואובדן, ומצד שני במסלול של חיים חדשים, ושני המסלולים התקיימו במקביל".
"מאוד רצינו להיות בהיריון", עיניה זורחות, הפעם לא מדמעות. "זו היתה התרגשות ענקית. כל היריון גרם אצלנו להתרגשות ענקית, אבל כאן זה קיבל משמעות נוספת, של חיוּת. לא של תחליף, לא של נחמה, אלא של מקור אור נוסף בבית.
"ההיריון הזה קיבל פחות יחס מהקודמים. בדרך כלל כל הנפש שלי בהיריון, כל כולי משקיעה בזה. פה היתה מציאות אחרת, הייתי צריכה ללמוד להיות קשובה לנפש שלי ושל כל אחד אחר במשפחה. היו ציפייה גדולה, ועשייה גדולה, וכאב גדול, ושמחה גדולה. הכל ביחד".
בשבוע ה־41, אחרי תאריך הלידה המשוער, החלה ירידת מים, והם מיהרו לבית החולים. אבל הלידה לא התקדמה, והרופאים ראו שהדופק של העובר לא יציב.
"פתאום כל הרגשות התערבבו. הרופאים עוד התלבטו אם ללכת לניתוח קיסרי, ואני אמרתי לקב"ה, 'די, הספיק לנו השנה, אנחנו צריכים תינוקת בריאה'. הרגשתי שהכל עולה לי, שאני לא יכולה לעמוד במתח הזה של דופק של עובר עולה ויורד. איתן ואני החלטנו שאנחנו רוצים ללכת לקיסרי".
עם צאת הכוכבים במוצאי יום השואה, נולדה תפארת. "בתאריך כ"ח בניסן, שמסמן את המילה כח", מדגישה שירה. "התאריך משמעותי מאוד מבחינתנו. גם אני וגם איתן באים ממשפחות של ניצולי שואה, ולאורך כל השנים זה יום משמעותי בשבילנו. למרות שהמשפחות שלנו איבדו רבים מקרוביהן בשואה, אותנו גידלו על כך שמה שנולד אחרי השואה הוא ניצחון. המדינה, המשפחה, העובדה שאנחנו כאן היום - כל אלה ניצחונות. שניים מהבנים שלנו, דביר חיים ואברהם משה, חגגו ברית מילה ביום השנה לתאריך שבו המשפחה שלי הובלה לאושוויץ. אז זה ניצחון כפול. והנה גם במוצאי יום השואה נולדה הבת שלנו, שגם היא ניצחון".
"מבחינתנו זו סמליות", אומר איתן. "עוד נצר למשפחה, ועוד לידה, אחרי מה שעברנו. השנה גם לא היו טקסים המוניים של יום השואה בגלל הקורונה, אז מבחינתנו זה מה שנתן את הביטוי המשמעותי ליום הזה".
בית המשפחה בלוד מוקף גינה גדולה. על דלת הכניסה תלוי שלט ליום ההולדת של אברהם משה ודביר חיים, שחל בשבוע שעבר. שניהם נולדו בכ"ז באייר, בהפרש של 13 שנה. ארבעת החדרים בבית הורחבו והוגדלו כדי לאכלס את דייריו. באף אחד מהם אין פינת הנצחה לרנה.
"כבר בשבעה, כשהיו כאן המון אנשים, האחייניות שלי ישנו במיטה של רנה", אומרת שירה. "משם זה המשיך כהחלטה שלא להנציח את הרוע, מתוך הידיעה שרנה תמיד איתנו בלב. מצד שני, היתה שבת אחת שהרגשתי צורך עז להיות איתה, והבנתי שאין לי פינה כזאת, לשבת ולדעת שהיא שלה. אז הלכתי לפינה שפעם היתה שלה, ישבתי שם ובכיתי".
הם משפחה של עשייה, של אמונה. דביר, גופו עדיין מצולק מהרסיסים ומהניתוח בבטנו, סיים קורס חובשים במד"א כמה שבועות אחרי שהחלים. היום הוא עדיין מתנדב בארגון ולומד בתל אביב בישיבה על שם הרב אחיעד אטינגר, שנרצח בפיגוע בצומת אריאל בשנה שעברה.
המשפחה היתה מיוזמי פרויקט "שולחן שבת", שבו אנשים מהקהילה מארגנים שלוש ארוחות גדולות בשבת הפתוחות לציבור הרחב, ומי שרוצה מוזמן להגיע לקידוש, לאכול, ליהנות מהחברה. לאחר הרצח החליט ראש העיר למנף את הפרויקט ולשתף בו ערים נוספות, לזכרה של רנה.
"כשחזרנו פעם מ'שולחן שבת', רבקה הודיה אמרה לי שמצד אחד כל כך קשה בלי רנה, ומצד שני", שירה עוצרת לרגע ארוך, "מצד שני באמת המון דברים טובים יצאו בעקבות מה שקרה. זה היה מדהים שהיא ידעה להגיד את זה בגיל 9. אמרתי לה: 'איזה מזל שלא אנחנו היינו צריכים להחליט בעניין הזה'. וזה נותן המון כוח, לדעת שקורים בזכות רנה דברים טובים".
שירה נזכרת בערגה שרגע לפני שרנה יצאה לטיול באותו יום שישי נורא, הגיעה מאחד התושבים תרומה של דגים לקראת ארוחת שבת. "רנה לקחה את הדגים, הכניסה אותם למקרר שמיועד לתרומות, ונכנסה לרכב לטיול. זה היה מאוד חזק, שזה הדבר האחרון שהיא עשתה בבית", מדגישה האם.
"מישהי שאלה אותי איך אני לא כועסת על השם, אחרי הדבר הקשה הזה, ואני אמרתי שזה החלק שהכי קל לי. אם הייתי חושבת שהכל מקרי, היה לי הרבה יותר קשה. אם אני יודעת שיש מהלכים בעולם, שדברים קורים בגלל סיבה מסוימת - יש לי משהו להישען עליו. חוץ מזה שאנחנו רואים בעיניים שקורים בזכותה דברים טובים.
"בעקבות שיחות ארוכות שהיו לנו עם רנה על השימוש בסלולרי, שבהן היא אמרה שבלי הטלפון היא מספיקה לעשות הרבה יותר דברים טובים, יצרנו מיזם שבו אנשים מניחים את הטלפון בצד וכותבים באתר איזה דבר טוב הם עשו בזמן הזה, בלי הטלפון.
"גיסי סיפר על הרעיון לעיתונאית סיון רהב־מאיר, והיא כתבה פוסט שקיבל מאות תגובות. אנשים כתבו לנו שיצרו קופסאות שבהן הם מניחים את הטלפון בצד, וקוראים לזה 'זמן רנה'. זה מרגש, וזה נותן לי עוצמות.
"זה הסימן לחיים, מבחינתי. המקום שבו את מרגישה שרנה ממשיכה להשפיע ולעשות טוב בעולם. כי היא ממש רצתה לעשות טוב. היא לא חשבה שתעשה את זה, היא היתה מאוד צנועה, אבל אנחנו מעבירים את הדברים בשמה, והעם שלנו לקח את זה למקומות הכי יפים והכי טובים.
"קמנו מהשבעה ביום חמישי, וביום ראשון כבר התחילה שנת הלימודים, וכולם הלכו לבית הספר מאובזרים ומאורגנים, בזכות העזרה הגדולה סביבנו. ארגון 'משפחה אחת' דאג לילדים מהרגע הראשון, הוציא אותם לפעילויות בחגים, וגם במהלך הסגר העבירו המון פעילויות בזום, כדי שלא יהיו בודדים.
"וחשוב לי לומר תודה לכל עם ישראל על כל החיבוק הזה. החיבוק שקיבלנו אז, בשבעה, וגם עכשיו, עם הלידה. קיבלנו את התחושה שזה לא אירוע פרטי, אלא שכולם מחוברים אלינו גם באבל וגם בשמחה".
איתן אומר שילדים רבים היו אמורים להגיע למעיין ביום שבו אירע הפיגוע, "ומכיוון שהמטען התפוצץ על רנה האהובה שלנו, ניצלו הרבה חיים אחרים. בעקבות הרצח, כוחות הביטחון הצליחו לתפוס חוליה של מחבלים שתכננה פיגועים נוספים, ומצאו את מחסני הנשק שלהם וסיכלו את התוכניות שלהם. וזה הציל נפשות רבות. עצוב שזה בגללה, אבל זו המציאות. למרות שידעתי שלא נוכל לעזור לה, אמרתי לרנה אחרי הפיגוע שלא נעזוב אותה לעולם, ונמשיך בשבילה להפיץ אור. אמרתי לה שאנחנו ממשיכים. ממשיכים בעשיית הטוב".
הוא מחזיק את תפארת בחיקו. הוא היה שם ברגעים הקשים ביותר של ילדיו, ספג רסיסים שיישארו איתו הרבה אחרי שהפצעים הפיזיים יחלימו. "מעשה של רשע", הוא חוזר ואומר על הפיגוע, לא משתחרר מממצאי התחקיר, שלפיו המחבלים הסתכלו עליהם במשקפת ובחרו להפעיל את המטען כשרנה חלפה לידו.
בחודשים האחרונים נסע איתן פעמים רבות לטייל במעיין, לעיתים לקח איתו את דביר חיים, "כדי להראות שעם ישראל לא נשבר. שאנחנו שם. בשבוע שלאחר הפיגוע ארגנו תושבי לוד ודולב טיול גדול לאזור. אנחנו לא יכולנו להגיע, אבל ביקשנו שיערכו שם שיעור תורה. שיהיה לזה ערך. שלחו לנו סרטונים ותמונות של המונים מטיילים ולומדים שם, תמונות שהראו שאנחנו ממשיכים את החיים".
לפני שבועיים הוא נסע עם שירה וכמה מהילדים למצפה רנה, שהקים הנוער ביישוב דולב. מגדל גבוה ועליו דגל ישראל, לצידו מבנה אבן כפינת ישיבה נעימה, עם כלי מטבח לבישול, חשמל, וגם ספרייה קטנה עם ספרי קריאה ולימוד.
"זו היתה הפעם הראשונה מאז הפיגוע שנסעתי לשם", היא אומרת כמעט בלחש. "40 דקות נסיעה, שנראו כמו נצח, כי אלה הנופים האחרונים שרנה ראתה. באזור בנימין יש נופים יפהפיים, אבל היה לי קשה להסתכל החוצה. כשהגעתי, קיבלתי המון עוצמות. העשייה של הנוער שם נותנת תחושה של קפיצה קדימה, של חלוציות מידבקת.
"בכלל, עצם העובדה שאנחנו עוד מטיילים שם היא אמירה של ניצחון. שגם מעשה כל כך רע, כל כך מרושע, לא מצליח לגרש אותנו משם. אבל למעיין אני עדיין לא הולכת. זה גדול עלי".
ביום שני לפני שבועיים וחצי, ב־6 בבוקר, צלצל הטלפון של איתן. על הקו היה מפקד חטיבת אפרים, אל"מ יפתח נורקין, שהודיע להם כי צה"ל הרס בלילה את ביתו של המחבל קסאם שבלי בכפר כובר. שבלי היה אחד משלושת חברי החוליה שביצעו את הפיגוע.
"מבחינתנו זו הרתעה חשובה", אומר איתן, "אבל עברו תשעה חודשים עד שזה בוצע, ובדרך היו הפרות סדר רציניות, בלי תגובה של ישראל. מערכת הביטחון עבדה קשה כדי לתפוס את המחבלים, ובגלל סחבת משפטית לוקח המון זמן עד שמקיימים את ההרתעה, והאפקט הולך לאיבוד".
לאחר הפיגוע נעצרו כ־50 פעילי ארגון החזית העממית, שתכננו לבצע פיגועים נוספים. על פי כתבי האישום, שלושה מחבלים ביצעו את הפיגוע באופן ישיר, ושניים נוספים נאשמים בחברות בארגון טרור ובמידות שונות של מעורבות בפיגוע במעיין דני. לפני כחודשיים הרס צה"ל את בתיהם של שניים מהמחבלים, ולפני שבועיים וחצי את ביתו של השלישי.
בני המשפחה, המיוצגים על ידי עו"ד מוריס הירש, מקפידים להגיע לדיונים נגד חמשת חברי החוליה. "אנחנו הולכים לדיונים שמאפשרים לנו להיות בהם - בבית המשפט הצבאי במחנה עופר, בבג"ץ שמשפחות המחבלים הגישו נגד הריסת הבתים", אומר איתן. "גילינו שמבחינת הפרקליטות הצבאית, הנוכחות שלנו חשובה מאוד, כי צריך כוח מול הרשע הזה. כשאנחנו באים עם התמונות של רנה ומראים שיש אנשים מאחורי האמירה הזו של 'פצועים והרוגים', זה נותן כוח לשופטים, לעורכי הדין, לכולם.
"ואנחנו לא מוותרים. זה קשה, מאוד, אבל זאת חובתנו, וגם השליחות שלנו, כי אדם שהוא או משפחתו נפגעו צריך להיות מעורב בכל התהליכים המשפטיים, עד שימוצה הדין עם הפוגע. אז אנחנו יושבים שם ומסתכלים למחבלים בעיניים".
את יום הזיכרון הראשון שלהם כמשפחה שכולה הם העבירו בבית. אלה היו ימיה הראשונים של תפארת, ובצל הסגר הקורונה, נמנעו מהמשפחות השכולות הטקסים לחללי פעולות האיבה.
"לקח לי הרבה זמן להגיד את המילים האלה, 'אנחנו משפחה שכולה', כי אנחנו לא מרגישים ככה", שירה מזדקפת. "האיסורים של הקורונה חסכו ממני את הטקסים, אבל לחלק מהילדים זה היה חסר. היו להם שיעורים בזום, שיחות עם חברים, והם דיברו על זה שאם לא היה סגר, הבית היה מלא במבקרים. בשבילי זה היה יותר מדי. גם לאבד אותה, גם להבין שעברנו למקום הזה של משפחה שכולה, זה כבד".
שעת צהריים, ותמר, הבת הבכורה, באה לביקור מביתה שבבית אל עם בנה בן השנה ושמונה חודשים, בניה אמיתי. באוגוסט הקרוב, במלאת שנה לרצח של אחותה, היא אמורה ללדת שוב.
אפרת מושיטה יד לבניה, ושניהם הולכים לשחק בשולחן יצירה בחצר. אפרת היא הדודה שלו: תשעה חודשים בלבד מפרידים ביניהם. מוריה, בתם השנייה של שירה ואיתן, ילדה לפני ארבעה חודשים את בתה הבכורה, וקראה לה אמונה רנה. שירה מעדיפה בינתיים לקרוא לה רק אמונה.
"אני סבתא של בניה אמיתי ושל אמונה, ויש לי ילדה יותר קטנה מהם", היא מחייכת חיוך גדול. "זה נס גלוי מבחינתי. זו התקווה של עם ישראל וארצו, כשהמשפחות גדולות והכל מתערבב ביחד. וזו קרן האור של כולנו, העשייה הטובה והיכולת להמשיך את החיים. כמו שהבטחנו לרנה".