מודל עסקי מחמם לב: מבצע גרביים

למרות המגפה, יהדות טורונטו ממשיכה בנתינה • במקביל הם מתאימים את המיזמים הוותיקים לעידן החדש, כולל העלאת פסטיבל שלם לרשת

באונטריו, החבל המאוכלס ביותר בקנדה, מתחיל קצב מקרי ההדבקה החדשים בנגיף הקורונה לרדת אט-אט, ותושבי טורונטו מצליחים כבר לראות את האור בקצה המנהרה.

בעלי חנויות הפונות אל הרחוב מתכוננים לפתוח שוב את חנויותיהם בהזמנת תור מראש או בתפוסה חלקית. ההגבלות האוסרות על גישה לפארקים - כולל שטחי פריחת הדובדבן הנחשקים - מתרופפות.

ועדיין, כפי שאמר ראש הממשלה ג'סטין טרודו באחד התדריכים היומיים שלו לא מזמן, "המצב הנורמלי עדיין רחוק מאיתנו מאוד".

דבר זה נכון הן לגבי קנדה כולה והן לגבי טורונטו, העיר הגדולה ביותר בה, שם חיים 48% מיהודי המדינה, המונים, על-פי סקר של מכון אֶנבַירוֹניקס משנת 2018, כ-400,000 נפש.

קשה להכיר את טורונטו בימים אלה. האיסור על התכנסויות של יותר מחמישה בני-אדם עדיין בתוקף, הרחובות ריקים, החללים מוגפים ואירועים מבוטלים. התושבים נאלצו להתאים את עצמם כדי להחזיק את עירם בחיים, וזה בדיוק מה שעושים גם חברי הקהילה היהודית התוססת של טורונטו.

אין "אוי" בבית הקפה הזה

ג'ודי פֶּרלי קנתה את בית הקפה פְרי טַיימס, שנמצא בשכונת איטליה הקטנה, לפני ארבעים שנה, כתחליף לחיים כ"אמנית רעבה ללחם". בתחילת הדרך, אוכל יהודי לא עמד במרכז התפריט - זה קרה 15 שנים מאוחר יותר, בסביבות 1995, כאשר העסק נזקק לדחיפה אחרי שנפגע בשריפה. פרלי התגוררה אז בבית אמה המנוחה, סמוך לצומת הרחובות בּתהֶרסט ואֶגלינגטוֹן, לב הקהילה היהודית, שם הבחינה במאפיות כשרות משגשגות כמו גרודזינסקי והרמס.

"לא היו לי ילדים משלי. רציתי להיות אמא יהודיה", נזכרת פרלי.

זמן קצר לאחר מכן נולד "בלה! אכלת כבר?" - מזנון בראנץ' של ימי ראשון שנקרא על שם אמה של פרלי, בלה, ולווה במוזיקת כליזמרים. זה מה שעזר לפרי טיימס להתקבע כמוסד מקומי הידוע באוכל היהודי, המזרח-תיכוני והקנדי הביתי שלו, לצד הופעות בידור חיות שבעה ימים בשבוע.

אחרי שהוטל הסגר באמצע מארס, הזדרז בית הקפה להכין תפריט פופ-אפ לפסח, לאיסוף עצמי או למשלוח. פרלי אמרה שבית הקפה מכר 600 ארוחות בתוך שלושה ימים ונאלץ לדחות הזמנות לעוד 200 מנות.

"ההצלחה הייתה כל כך גדולה, זה היה יותר מדי בשבילנו", אמרה.

מאז, מספרת פרלי, פיתח הצוות שלה מערכת הזמנות מקוונת משופרת, המאפשרת להסעדה להימשך בלי תקלות בשעה ש-110 המושבים שבמסעדה נותרים ריקים. בתפריטי האיסוף העצמי ל"ארוחת ליל שבת של סבתא" ולבראנץ' ליום האם, כיכב המבחר הפופולרי של פרי טיימס הכולל מרק עוף, בריסקט, בלינצ'ס, לטקעס, חלות, בייגלס ופלטות דגים.

אירוע "בלה! אכלת כבר?" האחרון שהתקיים בנוכחות פיזית של הסועדים היה ב-8 במארס, יום הולדתה ה-70 של פרלי. מאז, היא מצאה דרכים להביא את האווירה אל בתי הקונים. פרלי משתמשת כעת בפייסבוק כדי לשדר הופעות חיות ולהוביל את לקוחותיה בקטעי ה"אוי! של יום ראשון" המפורסמים שלה.

בסרטון בפייסבוק נראית פרלי יושבת לבדה במסעדה הריקה.

"היום אנחנו נעשה שישה אוי!", היא אומרת, ומזמינה את הצופים להצטרף אליה. "אוי, אוי וי, או וי איז מיר, אוי א-ברוך, אוי געוואלד, ו-אוי-יו-יוי-יו-יוי - ואנחנו ממש צריכים [את זה]".

פסטיבל הסרטים היהודיים של טורונטו עולה לרשת

פסטיבל הסרטים היהודיים של טורונטו, שנוסד ב-1993 כתגובה להיעדרם של תכנים יהודיים בבתי הקולנוע הרגילים, צמח והפך לאירוע התרבות היהודית השנתי הגדול ביותר בקנדה: פסטיבל בן 11 יום המציג למעלה מ-100 סרטים מ-20 מדינות ויותר. הפסטיבל מנהל גם תכנית סרטים לאורך השנה כולה ואת -J-Flix, פלטפורמת שידור אינטרנטי המוקדשת לסרטים יהודיים וישראלים.

לראשונה מזה 28 שנים מתוכנן הפסטיבל - שמתחיל ב-30 במאי - להתקיים באינטרנט.

בשנה רגילה, מגיעים לפסטיבל 20,000 צופים. אבל "אף אחד לא יכול לומר שזו שנה רגילה", אומרת דבי ורנר,

המנהלת הראשית.

מארגני הפסטיבל שריינו תאריכים בסוף אוקטובר, בתקווה שניתן יהיה לקיים אז כמה מההקרנות באולמות.

"חלק מהסרטים שאנחנו מראים יוצאים לאקרנים או מגיעים לשירותי הזרמת תוכן כגון נטפליקס, אבל רבים מהם לא... ואם אי אפשר להציג את היצירה בפסטיבלים, לא ניתן לצפות בה", אומרת ורנר. "ממש חשוב לנו לתמוך באמנים... וגם לעודד את הסרט הקולנועי כמדיום שבו אנחנו חוקרים את התרבות היהודית ומשמרים את ההיסטוריה היהודית".

השנה הייתה שנת שיא: 900 יצירות הוגשו לפסטיבל, ביניהן סרטו של רון צ'פמן "מחסה" (Shelter), ששובץ להקרנת הבכורה בפסטיבל. צ'פמן אמר כי אחרי שהשקיע שלוש שנים בסרט תיעודי זה על הדרכים שבהן עיצבו מהגרים יהודיים את טורונטו, החליט להמתין עד שיוכל לקיים הקרנת בכורה כפי שהוא רואה לנגד עיניו.

"באמת הרגשתי שיצרתי סרט למסך הגדול, שצריך לראות באולם", אמר. "מבחינתי, שווה לחכות".

ורנר אמרה שהמטרה היא לשמור על אווירת הפסטיבל. באמצעות פלטפורמת צפייה מוצפנת, מתכוון הפסטיבל להקפיד על לוח זמנים קבוע, ולהעלות כל סרט למשך 24 שעות, ולאחר מכן, ביום המוחורת, יתקיים מפגש שאלות ותשובות בזום עם יוצרי הסרט ודוברים אורחים.

הסרט הפותח, "סוף האהבה" (The End of Love), מתאים במיוחד לימים אלה: זהו סיפור אוטוביוגרפי על מערכת יחסים ממרחק, המתפתחת כולה בסקייפ.

צלם בר/בת מצווה מגלה יצירתיות

הצלם אליוט סילמן, המתמחה בצילום חתונות ובר/בת מצווה, עדיין די עסוק, יחסית למישהו שאין לו אירועים לצלם. בשבוע שעבר צילם 23 משפחות ביום אחד - רובן על המרפסות הקדמיות בביתן.

במקום לגבות 400$ לדיוקן, שזה התעריף הרגיל שלו לסוג כזה של עבודה, הוא מבקש מן הלקוחות לתרום ל'רינה', עמותה התומכת בבני-אדם עם מוגבלויות התפתחותיות במסגרת של תרבות וערכים יהודיים. הוא קורא ליוזמה 'צילומִרפסת' (Porch Pics).

"אין שום טעם לשבת ולא לעשות כלום. אם אי אפשר לעבוד, לפחות תעשה משלוחי ארוחות או תנסה לגייס כסף", אמר סילמן בן ה-53, שמגיע כעת הביתה בזמן לאכול עם אשתו ושתי בנותיו, ואז פונה מייד חזרה לעבודה, לעיבוד התמונות. הוא בוחר את הטובה בעיניו ושולח אותה למצולמים עוד באותו יום, יחד עם קישור לתרומה.

למרות הכותרת 'צילומִרפסת', יש קבוצות שמצטלמות במכוניות או בכניסה לחנייה. סילמן משתמש בעדשה מקרבת כדי להנציח שוכני דירות במרפסותיהם. חלק מן הדיוקנאות רציניים, אחרים משועשעים - אנשים בפיג'מות אוחזים באביזרי ניקוי או בכוסות מרטיני.

"היה נחמד לכנס את המשפחה ופשוט לחייך", אמרה אלאנה גרייף, מורה העובדת במערכת החינוך הציבורי של מחוז טורונטו, שהשתתפה ב'צילומִרפסת' יחד עם בעלה ושלושת ילדיה, בני 16, 19 ו-22. גרייף אמרה שהיא מתכננת למסגר את התצלום, שישמש כהנצחה של "הרגע הזה בזמן" - עם זקן הסגר של בנה והכול.

"אליוט הוא בנאדם נחמד וכיפי. כך שהאינטראקציה החברתית הזאת הייתה טובה, אפילו שהוא היה במרחק שני מטר", הוסיפה.

סילמן, המשמש צלם מזה 34 שנים, אמר ש'צילומִרפסת' התפשט במהירות מכמה חברים ליותר מ-250 קבוצות, והוא כמעט ועבר את יעד התרומות שהציב לעצמו - 18,000$.

הוא עובד עם כמה גופי צדקה במשך השנה, וצילם יותר מ-400 ניצולי שואה. ייתכן שזהו האוסף הגדול ביותר בעולם של דיוקנאות ניצולים. הוא אמר שברצונו לפרסם בקרוב ספר, ואם יוכל למצוא גוף מממן, הוא מקווה לצלם עוד מאות ניצולים בישראל לאחר שיתחדשו הטיסות הבינלאומיות.

כבוד-19: קבוצת פייסבוק יהודית עוזרת לאלפים

פייסבוק הפך לנקודת חיבור לתושבי טורונטו ולמרכז קשר בין אלה המעוניינים לעזור לאלה הזקוקים לעזרה. אולם, כפי שהבין זאק בּאבּינס עד מהרה, "לקהילה היהודית יש צרכים מסויימים, שלא יבחינו בהם בקבוצה כללית ענקית".

בראשית מארס, לפני שהחלה חובת הסגר, קיבל באבינס השראה מקבוצת פייסבוק שנקראת CareMongering-TO - שכוונתה הייתה לשתף ולארגן משאבים. הוא המציא משחק מלים והקים את "כבוד-19: התשובה של הקהילה היהודית בטורונטו לקוביד-19".

באבינס, בן 27, קיווה להגיע ל-1,000 חברים תוך שבוע. הוא הגיע ל-1,000 כבר למוחורת.

מאז, שימשה הקבוצה לכמה מטרות, כגון עזרה לאנשים באיתור מזון כשר, שמירה על קשר עם ניצולי שואה הנמצאים בבידוד, תרומות מצרכים וסיוע בתחבורה לנזקקים. בפוסט אחד, למשל, עלתה שאלה אם יש למישהו "חופה להשכרה/השאלה לצורך חתונה בזום".

מדיניות הקבוצה היא אפס סובלנות לקיצוניות, לפרסומות או למידע כוזב.

רפי יבלונסקי, העוזר בניהול הקבוצה, אמר שהוא מקבל יום יום הודעות מבני-אדם המציעים את עזרתם. ובאבינס מספר שהקבוצה גורמת לו לשמור על מצב רוח טוב. יש כעת למעלה מ-9,000 חברים המייצגים חתך של הקהילה היהודית בעיר.

"הזמנתי בעיקר אנשים מקבוצת הדומים לי, כלומר אשכנזים חילונים באמצע שנות העשרים שלהם", אמר באבינס, שגדל בפרבר יהודי מאוד מחוץ לטורונטו, בשם תורנהיל, ויש לו היסטוריה ארוכה של מעורבות קהילתית, בין השאר באחוות 'אלפא אפּסילון פַּיי' ו'הִלל' אונטריו.

"אבל אז אפשר ראינו שאנשים מהקהילה הרוסית התחילו לקבל הזמנות ואנשים בקהילה היותר דתית - זה היה מאוד מעניין לצפות בזה קורה. ...התחברנו ממש בגדול".

מצעד הגרביים

מריסה שף מציעה דרך אחרת לתרום. בכל פעם שמישהו רוכש זוג גרביים מגניבים (תחשבו על עיצוב בדוגמת פק-מן או רוטב סריראצ'ה) שמייצרת החברה שלה, Sock Footage, תורמת החברה זוג נוסף של גרבי גברים מכותנה לאדם נזקק.

זה לא קטע של יח"צנות בימי קורונה - כך פועל העסק שלה תמיד. שף בת ה-38 הגתה את הרעיון אחרי שנודע לה שגרביים הם המוצר הנדרש ביותר אך הכי פחות נתרם לבתי מחסה לדרי רחוב.

בנוסף לחנות האינטרנטית שלה, עשתה החברה מהלך נסיוני באחת מהמכונות הראשונות לממכר גרביים לצדקה באוניברסיטת ריירסון. המכונה פולטת שני זוגות גרביים במחיר של זוג אחד, ולצידה מונח מיכל לתרומות. הגרביים של שף גם שימשו כשקיות הפתעה בימי הולדת ובמסיבות בר/בת מצווה. מאז השקתה, תרמה חברת Sock Footage קרוב ל-2,500 זוגות גרביים.

כאשר היכתה מגיפת הקורונה, נעצר העסק של שף: מכונות הגרביים עמדו בשיממונן מאחורי דלתות האוניברסיטה הסגורות, מגע ישיר עם זרים הפך לדבר שלא יעלה על הדעת, והעמותה השותפה לה כבר לא יכלה לאחסן את תרומותיה.

ואז גילתה שף כי 'ואהבתָּ', ארגון הומניטרי יהודי שמושבו בטורונטו, עדיין מפעיל את ניידת הסיוע שלו. תוך שמירה על  אמצעי הזהירות הנדרשים בתחום הבריאות והבטיחות, הניידת מסיירת במסלולה שישה ימים בשבוע ומחלקת מזון ואספקה חיוניים לבני-אדם בסיכון החיים ברחובות. בין המוצרים נמצאים גם הגרביים של שף.

לפי הערכות של גופים שונים, מספרם של דרי הרחוב בטורונטו הושלש בעקבות הריחוק החברתי בבתי מחסה, שהפחית את מספר המיטות, וכתוצאה מן הפחד מפני מקומות סגורים. עובד השטח של 'ואהבת' קלי בּוּשארד אומר שהוא "פגש לפחות חמישה אנשים שאיבדו את עבודתם לאחרונה" והגיעו לרחוב.

"יש הרבה אנשים שאומרים כאילו, 'מה כבר יעזרו גרביים?', ואני מבינה את זה. אבל תעשו משהו או שלא תעשו כלום", אמרה שף. "אני לא יכולה לשנות את העולם. אני יכולה רק לעשות את מה שאני טובה בו".

תפילה דיגיטלית

כמו כל דבר אחר, גם התפילה נהייתה דיגיטלית. אבל ברוח האמיתית של "שני יהודים, שלוש דעות", ניגשו מנהיגיה הרוחניים של העיר לעניין זה בדרכים שונות.

הרב יוסי סַפּירמן משתמש במצלמת PTZ HD כדי להזרים בשידור חי את תפילת השבת מ'בית תורה', בית כנסת קונסרבטיבי ובו 500 חברים, שהתפרסם בעבר ברשימת ההמתנה הארוכה שלו.

"אנחנו רוצים שאנשים יהיו פאסיביים, יהנו ויקשיבו. כמו בבית הכנסת, הם לא חייבים לחשוב על הדבר הבא שיקרה. זה פשוט מוגש להם", אומר ספירמן. "יכולתי לעשות מסך ירוק ולשים רקע וכל זה, אבל הרעיון שאני יכול לשמור על המצודה בשביל כולם... זה מאוד עוצמתי בשביל [המתפללים], להרגיש את עצמם במרחב".

לעומת זאת, הרַבּה אלייסה גולדסטין מ'סיטי שוּל', קהילה רפורמית קטנה שנמצאת במרכז העיר, מתנגדת מאוד לשידור חי מבית כנסת בשלב זה.

"אני נותנת דוגמה להנחיות להישאר בבית ואני מרגישה שאף-על-פי שאני יכולה ללכת ברגל לבית הכנסת שלי ולהיות היחידה בהיכל, ברגע שאני עושה זאת, זה לא הוגן משום שאני אומרת לקהילה שלי להישאר בבית", אמרה.

גולדסטין מנהלת את תפילות השבת מביתה באמצעות זום. היא אמרה שמטרתה היא להפוך את החוויה לפחות פאסיבית: הצופים עוקבים על גבי מסך, "גבאי" ממונה לענות "אמן" כדי שתמיד יהיה קול נוסף, ואחרי הקידוש וברכת המוציא הם משתמשים בתכונת החדרים המפוצלים כדי לומר "שבת שלום".

'בית צדק', בית הכנסת הקונסרבטיבי הגדול ביותר בעולם, ובו 5,000 חברים, משלב בין זום לבין שידורים באמצעות פייסבוק ויוטיוב, תלוי בתפילה או בתוכן. על סטרימינג בשידור חי בשבתות ובחגים עדיין מתנהל דיון שבבסיסו הדעה שמותר לחרוג מהכללים ולאפשר את השידור מכיוון שמדובר ב"שעת הדחק" - מצב משברי, כך אומר הרב סטיבן וורניק.

המעבר לפעילות מקוונת לא היה נטול-אתגרים.

'שערי שמיים', קהילה אורתודוקסית מודרנית בת תשעים שנה, חוותה ב-19 באפריל תקרית "פריצת זום" במהלך תפילת ערבית הקבועה שלה. הרב חיים סטראוכלר סיפר כי פצחנים צעקו עלבונות ושידרו תוכן פורנוגרפי בשעה שהוא עמד לומר תפילה לשלום העובדים בקו הראשון.

"זה היה טראומטי לכל מי שהשתתף במפגש", אמר סטראוכלר.

המשטרה חוקרת את התקרית, המוגדרת כפשע שנאה.

מאז, הגבירה קהילת 'שערי שמיים' את אבטחת הסייבר שלה, וסטראוכלר אמר שקנדים רבים, וביניהם גם חברי פרלמנט, פנו אליו בדברי ברכה ותמיכה.

ההשתתפות גברה בכל בתי הכנסת בעיר. לדברי גולדסטין, נלווים לכך חששות.

"זה נפלא, אבל יש אנשים שגולשים בלא מעט מקומות", אמרה הרַבּה. "בספטמבר יגידו הרבה אנשים, 'למה לטרוח לחדש חברות בבית הכנסת כשאפשר להגיע לכל השמות הגדולים בלוס אנג'לס ובניו יורק בחינם דרך האינטרנט?״ היא אמרה שצריך לנתח מה מניע את האנשים, ומה יגרום להם לרצות להישאר בבית הכנסת שלהם ולומר: ״זו הקהילה שלי. זו העיר שלי. זו הרַבּה שלי, ואני רוצה להיות שם״.