ללכת שבי אחריה

אהבה ראשונה ברפת. היה זה בערב קיצי באחד מבתי הילדים הקטנים והצפופים בקיבוץ שעלבים, בדיוק לפני 40 שנה. מסביב לשולחנות ישבו בני משפחה וחברי קיבוץ שהכינו עבורנו סעודת שבע ברכות. באירוע נכחו גם חתן וכלה נבוכים ומרוגשים.

את קיבוץ שעלבים הכרתי כמה שנים קודם, במהלך השירות הלאומי. הוקסמתי מהמקום שבו פוסעים אנשים ישרי דרך, המגשימים חיי תורה ועבודה בפשטות אמיתית. הקשרים שנרקמו רק התהדקו עם השנים. היישוב היקר הזה חגג ביום ירושלים גם את יום הצלתו מתוכנית פקודת היום שנמצאה בבית סירא - תוכנית לחיסול הקיבוץ מנער ועד זקן, טף ונשים.

באירוע היו ברכות ודברי תורה לרוב. ואז הקריא החבר יעקב בלוך, המכונה 'קלטש', שיר חביב שכתב לכבודנו. אשתו, יהודית, הייתה רכזת השירות הלאומי האהובה שלי. בין שורות השיר בלטו המילים שנחרתו בזיכרוני עד היום: "דעי לך, חנה", פנה אליי ושובבות בעיניו התכולות, "את לא האהבה הראשונה של יואל. היו דפנה ושרה ועוד כמה נסיכות - פרות ברפת, שם עבד בחופשות הקיץ בילדותו. הוא היה מלטף אותן ושר להן שירים".

ליל שבועות בלתי נשכח. האמת היא שאם קלטש היה מחבר שיר עליי, הוא היה מגלה שגם אני חוויתי אהבה ממבט ראשון בשעלבים עוד לפני שהכרתי את האיש. היה זה במהלך השירות הלאומי. בערבים, על ראש הגבעה העולה לישיבת ההסדר, הייתה מקבלת את פנינו הרבנית ברוריה בן שחר בדירתה הצנועה. באנו ללמוד תנ"ך, אבל הלימוד האמיתי הגיע מהילדים הבלונדינים צחי הפנים שנמו שנת ישרים בחדר הילדים הצפוף, ומהסלון חייכו אליי ספרי הקודש הרבים והצפופים אף הם. הוקסמתי בקסמה של התורה. הייתה זאת אהבה ממבט ראשון.

אז נשביתי בקסמיה. וכשמתאהבים, רואים כוכבים. וכך, לאורך השנה, ריחפתי על גבי החלום להקים בית של תורה. המשכתי ללימודים במכללה, חרף אכזבתם של הוריי, שביקשו להעלות אותי על מסלול אקדמי. לאחר שנת לימודים במכללה נכנעתי ונרשמתי לבית הספר לרפואה בתל אביב, שהיה ממוקם במרחק רבע שעה הליכה מביתי ברמת אביב.

לאחר שנתיים הפגישה אותי הרבנית ברוריה עם אחיה, שלמד בשיעור ז' בישיבת הר עציון. התחתנו בג' בסיוון בישיבת הר עציון, בחתונה בסגנון קורונה. את הדרשה של הרב ליכטנשטיין זצ"ל בשבע הברכות שנערכו בליל חג השבועות בחדר האוכל של הישיבה, לא אוכל לשכוח. ועוד יותר מכך, את המבוכה שהשתקפה באודם לחיי, כשהייתי האישה היחידה לצידה של הרבנית טובה.

איך תולים כביסה? גרנו בדירת אברכים רחבת ידיים עם שלושה חדרי שינה, כך שהיה חדר לאורחים וחדר למתנות. זכינו לגור בקומה התחתונה של הבניין שבו התגוררו הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין. כשרציתי לשחנ"ש, הייתה הרבנית רותי מדן פותחת את סלון ביתה עד השעות הקטנות של הלילה, אל מול שעון הקיר המפהק, שהביט בנו בתמיהה. הרבנית ורהפטיג לימדה את הבחורה מרמת אביב שמכירה רק מכונת ייבוש, איך תולים כביסה. הרבנית שרלו למדה איתי חברותא במוסר ואמונה. עברתי ללימודי רפואה בהדסה, ורופא קרדיולוג אדיב לב הסיע אותי מדי יום בערפילי בוקר, כשקבר רחל, על אם הדרך, מרעיף עליי חיוכים.

חיינו בפשטות. בקיץ נולד בננו הבכור, ולאחר שעות המעון נעזרנו במטפלת עד חזרתי מהלימודים לעת ערב. בערב בלתי נשכח, כשהכנתי ארוחת ערב לבעלי שמגיע מהכולל, חיפשתי במקרר את רבע האבוקדו שחסכנו עבורו ואיננו. התברר שהמטפלת אכלה אותו בשקיקה...

לאחר שנתיים בישיבת הר עציון, ואני בהיריון עם בתי השנייה, עברנו לקיבוץ שעלבים. הייתי בשנה החמישית ללימודי רפואה, ובעלי הצטרף לשיעור י' בישיבה הסמוכה. בתקופת 'בין הזמנים' היה האיש חוזר לעבוד ברפת של הקיבוץ, חוזר לאהובתו הראשונה, הפרה דפנה. בהמשך עברנו לקריית הישיבה, וכך הגענו לשיעור י"ד כשאנחנו הורים לשלושה ילדים ועוד שתיים בדרך, ובעלי עדיין אברך.

חברותא בטיטולים. מאז ומתמיד היה הסטנדר החפץ האהוב עליי ביותר בבית. לאחרונה, מחקר מארה"ב גילה אף הוא את סגולותיו. מתברר כי תנועה בזמן הלימוד משפרת את הקוגניציה ומפחיתה הפרעות קשב. אבל לא תמיד היה מקום בבית עבורו. למשל, כשישנו שישה ילדים בחדר, ראש אל זנב, וארון בגדים ממסגר פינה קטנה לאיש. כשהייתה כרסי בין שיניי, לא הצלחתי לעבור בין הארון לבין הכוך שבו ישב, וכך הלימוד שלו היה נטול הפרעות.

במשך שנים ארוכות היה בעלי לומד סדר ערב עם חברותא בסלון ביתנו. לעיתים כשהייתי בתורנות לילה, היה החברותא מסייע בהחלפת טיטולים, למשל בתקופה שבה היו לנו תינוק קטן ועוד שתי תאומות בטיטולים. בלילות שזכיתי להיות בבית, לומדת בחדר השינה, הייתי פותחת חריץ קטן כדי שזמזום התורה ילווה את לימודיי ויוסיף להם חן.

עם השנים, כשחלף שלב ההתאהבות, הגיע שלב האהבה. זה משהו עמוק הרבה יותר. זה הופך את הברק בעיניים לליטוף חם בלב. ועד היום, מכל הכובעים שלראשי, הכובע הכי חינני בעיניי הוא הכובע של הרבנית.

ומתי האיש שלי התחבר לראשונה באמת ללימוד התורה? ערב חורפי של שבו"שים בדירת אברך בישיבה שינה באחת את תוכניותיו. קירות הסלון היו עטופים בטפט בדמות מדפי ספרים, החדר רוהט בפשטות ובצניעות, צליל מילותיו הרכות של האברך התנגן בנעימות. האווירה הקדושה שבתה את ליבו של האיש. אבל החיבור העמוק יותר, האהבה שמעבר להתאהבות, הבליחה רק אחר כך. היה זה בסיום תקופת השירות הצבאי, לאחר מלחמת יום הכיפורים. בעלי חזר לישיבת הגולן בשיעור ג' עם רעב עצום לתורה, וכך גם חבריו, שהיו לומדים מזריחת החמה ועד חצות.

וכך הוא הלימוד בקפסולה בישיבת בית אל, שבו ספון בן הזקונים שלנו מעל שבועיים. אין יוצא ואין בא. אבל נעים לו מאוד. הגעגוע לישיבה גרם לו להתנפל על התורה. אגב, כך עושים להבדיל מאמני כדורסל: במשך שבועיים אסור לגעת בכדור, וכך התשוקה עולה פלאים. ואם כך בכדורסל, מה נאמר על תורתנו הקדושה?