אמא שלי

"ההיעלמות שלה היא דבר בלתי נתפס, אין כוח שיכול להעלים את הכאב" • במלאת שנה לפטירתה של נחמה ריבלין, כותבת בתה ריבי ריבלין על היופי והפשטות שאפיינו את אמה

לכל אחד מאיתנו, אמא היא עולם ומלואו.

אמא שלי תמיד היתה אומרת "אמא יש רק אחת", אימרה קלישאתית, אבל תמיד היתה עבורי כל כך נכונה, והיום אפילו יותר.

אמא היא הכל.

אמא שלי תמיד היתה הכל. לימדה, העשירה, היתה אוזן קשבת, עזרה, עודדה ותמכה. בכל שאלה, בעיה, או סתם כשסיפרתי לה משהו, היא ידעה לענות, להסביר, לתת עצה. גם תשובה כמו "אין מה לעשות" היתה תשובה.

ההיעלמות שלה מחיינו היא דבר בלתי נתפס. כל החיים הדחקתי את הידיעה שיום אחד זה יקרה, אבל החיים לא מכינים אותנו לקושי העצום שכרוך בזה. ובכל רגע ביום, זה מכה שוב ושוב.

אין למי להתקשר. אין למי לשלוח הודעה ולחכות לתשובה. אין למי לספר. ואין עם מי לחוות.

בכל בוקר אני מתעוררת, והמחשבה הראשונה שעולה לי היא: אמא שלי חיה? נכון שהכל היה חלום?

אבל לא. אמא שלי איננה. האין הזה כל כך צורם, ואין כוח בעולם שיכול להעלים את הכאב שבלב.

ומה שאני הכי רוצה הוא לספר לה על זה, ולשמוע מה היתה עונה. איך היתה מעודדת, ומרגיעה, ואפילו רק כדי לשמוע שוב את המשפט "אין מה לעשות".

זה כל כך לא הגיוני שאמא שלי, עם הנוכחות העצומה שלה, והמשמעותית, פשוט איננה. זה פשוט לא הגיוני.

בשנה האחרונה קיבלנו המון אהבה מאנשים שהכירו את אמא שלי, ובעיקר מכאלו שפגשו אותה לרגעים, או לא פגשו בכלל, ורק שמעו או קראו עליה.

כולם ראו את יפי הפשטות שבה. והפשטות הזאת היא שמסמלת את אמא שלי. אהבת הפרטים הקטנים והפשוטים, שמילאו אותה באושר גדול.

חשבתי לעצמי שאולי מה שיכול להקל הוא לחפש את ה"יש". מה יש לי מאמא שלי. ויש המון.

קודם כל, יש לנו הומור שחור, מהול בציניות עסיסית אמיתית. לעיתים אנשים מזדעזעים מההומור שלנו. אבל יש בו שחרור של הכאב והכעס על המציאות שבה אנו חיים, עד שהדברים הופכים לצחוק, ובאיזשהו מקום זה אולי אפילו מעודד. או לפחות מחזיר קצת לפרופורציה.

שיחות בבית הוריי תמיד היו מנוהלות כך, שמתוך דיבור על נושאי היומיום הלא קלים, מישהו מאיתנו השחיל משפט הומוריסטי ציני, והיינו מתפקעים מצחוק. בחוויה שלי אין כמו ההרגשה המענגת לראות את אמא שלי צוחקת.

אמא שלי היתה עבורנו מודל של בת אדם לכל דבר ועניין. אני צמחתי לתוך עולם שבו האדם הוא אדם, או במילים שלה: "לכולנו שתי ידיים, שתי רגליים, עיניים, אוזניים, אף ופה. כולנו אותו הדבר. כולנו נמדדים על פי מי שאנחנו, ולא על פי מה שאנחנו".

מובן שרצוי שנשתדל להיות אנשים טובים, שנראה ונדע את הזולת, שנכיר בשונה, ושנדע להתעניין ותמיד ללמוד מהאחר. אבל הכי חשוב בעיניה היה שנשתדל לעזור ולעשות למען החלש בכל דרך שנוכל.

אמא שלי היתה גם המודל שלי כאישה. הבטתי בה, ומעולם לא חשבתי שאני צריכה להתנצל בפני מישהו על היותי אישה. מעולם לא חשבתי שאני צריכה לפחד כי אני אישה. מעולם לא חשבתי שאני צריכה לחשב את מעשיי, מחשבותיי ומילותיי, כי יהיו מי שיראו בהם דברים ומעשים שאינם ראויים לאישה. מעולם לא חשבתי שמשום שאני אישה, אני פחות טובה, פחות ראויה.

מאז ומעולם ראיתי אישה צועדת בראש מורם ובגב זקוף, עם חיוך זורח, מובילה בגאון, אישיות קורנת וידידותית לכל אדם.

אמא שלי ידעה שהיא יכולה לעשות הכל, אם היא רק רוצה.

פעם, כשהיינו ממש קטנים, נסענו איתה באוטו, ונהג אוטובוס, שכנראה לא אהב את האופן שבו היא נהגה, צעק לה: "אישה, למטבח!"

ואני לתומי חשבתי, איך הוא יודע שאמא שלי יודעת לבשל מעולה?

אפילו לרגע לא עלתה בי המחשבה שהנהג התכוון למשהו שלילי, מפני שאמא שלי לא העבירה לנו את ההרגשה שיש בזה פגיעה כלשהי. אני חושבת שהיא אמרה משהו בסגנון: "אז הוא אמר, אז מה".

***

אמא שלי היתה להוטה ללמד אותנו ולהעשיר את הידע שלנו - על הארץ, על הטבע, על בעלי החיים. בכל קיץ בילדותנו היא שלחה אותי, את אחותי ואת אחי לקייטנות של החברה להגנת הטבע, ואפילו הצטרפה כמלווה לטיולים, עם הכלב דון.

היה חשוב לה שנדע לזהות צמחים על שמותיהם וסוגיהם. פרחים עונתיים, עצים, צמחי תבלין, שיחים, וגם טפילים. בימי החורף, אחרי הגשמים, היינו יוצאות ליער ללקט פטריות. היא כמובן ידעה תמיד לזהות אילו מתאימות למאכל, ובבית היתה מחמיצה אותן. לעולם אזכור אותן כמעדן.

היה חשוב לה שנבין את מהות האקולוגיה והשמירה על כדור הארץ, למען הדורות הבאים ולמען שאר בעלי החיים, שאינם יכולים להגן על עצמם מהרס שנגרם על ידי האדם. כן, בעלי החיים היו חלק מחיי המשפחה, ובמיוחד הכלבים הנאמנים שלנו. בזיכרונות הילדות הזכורים לי ביותר מתחלפים בביתנו בעלי חיים הזקוקים לטיפול וגידול כמו תולעי משי, ארנבות, שרקנים, צבי ים, ואפילו זיקית. אולי זה הזמן לספר לאבא שלי על "כסופי", שהיה עכביש והיה מסתובב חופשי בבית. הוא בנה רשת קורים על תמונה שבה מצויר יער, ולמעשה חיכה לחרקים שיתעופפו ויילכדו ברשתו. התמונה ממוקמת מעל כורסת הטלוויזיה של אבא. אמא תמיד צחקה איך יום אחד הוא ירים את הראש ויתעלף.

גם בעלי הכנף היו חלק ממציאות חיינו. לא רק הצופיות, שאותן נהגה להשקות. אהבנו כל כך להביט לשמיים בתחילת ימי הסתיו והאביב ולהתפעם מלהקות הציפורים הנודדות. לזהות את הנחליאלי, הדרור, הבולבול, העורבני, הדוכיפת, ועוד רבים אחרים.

חוויה בלתי נשכחת אחת שיש לי היא נסיעה בשבתות לאזור הכרמיזן שלמרגלות הר גילה, שם עמדנו עם משקפות גדולות, מכוונות אל זוג עצים גדולים ואל קינון של זוג עיטים. אין מראה מלבב יותר מזוג הורים שמאכיל את הגוזלים ומלמד אותם לעוף.

***

אי אפשר שלא לדבר על האהבה של אמא שלי לקריאה. היא אהבה לקרוא ספרים, אבל יותר מכל אהבה להקריא סיפורים. לנו כילדים, אבל במיוחד לנכדים. אם רוצים להיזכר באמא שלי ברגעי הנחת שלה, זה כשהיתה מקריאה למי מנכדיה סיפור מספר.

כשהם כבר ידעו לקרוא והיו קוראים איתה, היא היתה מכנה את הרגעים האלה "אושר צרוף!". כמעט לכל ספר ילדים בעולם נסחפנו, ואת חלקם אנחנו יודעים בעל פה. "איה פלוטו", "מיץ פטל", "דירה להשכיר", "הילד הזה הוא אני", "בגדי המלך החדשים", "אליעזר והגזר", ובבגרותנו, כל סדרת הספרים של אריך קסטנר ודבורה עומר, יאנוש קורצ'אק, וקלאסיקות אחרות.

ממנה למדנו ששבוע הספר הוא חג, ושאין מצב שלא נבקר במתחם, וכל אחד יבחר לו ספר, ואז נצעד לאוטו עם שקיות מלאות. לכל נכד ונכדה יש ספר אחד או יותר שקיבלו מסבתא במתנה, ומהם יש להקריא לפני השינה. והמבחר תמיד גדול. ממנה למדתי את המשפט ש"אם משעמם לכם, תקראו ספר!". כך אני אומרת גם לילדיי.

אמא שלי העשירה אותנו בהמון שירי ילדים, שגם אותם אנחנו זוכרים בעל פה. במיוחד את "אינני בוכה אף פעם", "זה הילד הרע שנכנס לי בפנים", "חמש שנים על מיכאל", וכל שירי "הכבש השישה־עשר".

תמיד היתה מספרת בפרטי פרטים איזה שיר שרה באוטו עם מתן או עם שי, ילדיי, אחרי שאספה אותם מהגן. כן, אמא שלי אהבה לשיר שירי ילדים, אף שלא תמיד היה קל להאזין לזמרתה...

גם השפה העברית והשמירה עליה היו חשובות לאמא שלי מאוד. תמיד אמרה בפנים זוהרות, "איזה פלא זה שיהודים שהגיעו לארץ ישראל מכל רחבי העולם ודיברו כל אחד בשפתו - בוקר אחד למדו ודיברו רק עברית". לכן היה חשוב לה שנדע להקפיד להגות נכון כל מילה בעברית, ואפילו בתכתובות ווטסאפ עם הנכדים הקפידה לתקן שגיאות כתיב, בצירוף המשפט "לכתוב 10 פעמים".

רוב חיינו חווינו, שמענו וינקנו ממנה את האהבה לאמנות, על כל סוגיה. היינו איתה בפתיחות של פסטיבלים, ובעיקר פסטיבל ישראל ופסטיבל הקולנוע, שמביא איתו זיכרונות על מופעים מיוחדים ומגוונים. איני שוכחת אף סרט שהקרינו בפתיחה של פסטיבל הקולנוע בבריכת הסולטן, בקור הירושלמי של אמצע יולי. היא תמיד הבטיחה שיהיה סרט משובח, וזו תמיד היתה חוויה מיוחדת. בכל קיץ היא דאגה לבחור ולקנות כרטיסים להצגות בפסטיבל תיאטרון הבובות לנכדים, לא לפני שדאגה לבדוק אם היום והשעה מתאימים, כדי שהיא תלך איתם.

אין הופעת מחול שפספסנו. להקת בת שבע, להקת המחול הקיבוצית, ואפילו הבלט הרוסי מסנט פטרבורג. יותר מכולן אהבה את להקת המחול של פינה באוש.

למדתי מאמא שלי לאהוב את היופי כפשוטו. התחושה ששוטפת את הגוף כשמשהו מרטיט את הלב. כל מופע טוב סוכם במילים "היה מהמם!"

המוזיאונים היו חלק בלתי נפרד מחיינו. בילדותנו שלחה אותנו לחוגים במוזיאון, ורבות מהיצירות שלנו מקשטות את הבית עד היום. היא כל כך שמחה לדעת שגם מתן, בני, משתתף בחוג כזה, וזכתה לראות ולכתוב על תערוכה שלו, שבה ביקרה כשבוע לפני שנכנסה לניתוח.

ביקור במוזיאונים היה חובה גם בכל טיול בעולם. לא משנה איפה נחתה, היא הכירה כל מוזיאון ותערוכה מומלצים, ואם נסענו בלעדיה, דאגה לצייד אותנו בכרטיס הכניסה הבינלאומי שלה.

אמא שלי היתה הבשלנית הטובה בעולם. ולא רק זה - היא גם היתה אופה מעולה. אחי רן נהג להגיד ש"אצלה כבר בחניה מתחילים להיות רעבים". אין מאכל בעולם שלא יצא לה מעולה וטעים כל כך.

תמיד שואלים אותי, אחרי שאני מספרת על האוכל ועל העוגות של אמא שלי, אם אני יודעת לבשל. אני תמיד עונה שלא. שלעולם לא אצליח להגיע לטעמים שלה. פעם, כשבני שי אכל אצלה, הוא אמר לה: "האורז של אמא שלי יותר טעים", והיא מייד התקשרה לספר לי בגאווה. כנראה יש לי פוטנציאל.

אני בטוחה שאחת מהחוויות הצרובות בזיכרון אצל הנכדים והנכדות שלה תהיה אפיית עוגיות בצורות שונות.

***

אמא שלי,

אני חושבת שהיה לך עוד המון מה לעשות ולתרום לכולנו, ובכלל. אבל מתברר שיש כוח גדול בעולם, שחשב שעשית מספיק ושכדאי שתפרשי בשיא, ואיתו אני לא מתווכחת.

אז כמו שתמיד סיימת מכתבים שכתבת למי מאיתנו, גם אני אסיים באותו המשפט: "בשבילי את תמיד תהיי במקום הראשון!"

אני גאה להיות הבת שלך, אמא שלי.

ריבי (רבקה־רביד) ריבלין היא בתם הבכורה של רובי ונחמה ריבלין. היא אם למתן (20) ושי (12), עובדת כראש צוות באגף הרכש של הכנסת ומתגוררת בהר אדר