ישראל היום
בדלתיים סגורות
בבית אין איש. הטלפון מחוץ לדלת. והמפתח נשבר. פתאום באמצע החיים מוצאת עצמה אישה תקועה בשירותים
by אמילי עמרוסילזה ייקרא חוסר אונים: אישה לאור פלורוסנט, מסתכלת אל הרצפה, שם שוכבת חתיכה מהמפתח השבור. החלק השני שלו בתוך מנעול דלת ההזזה הישנה. היא בתוך השירותים. נעולה ומסוגרת. בבית אין איש. הטלפון שלה מחוץ לדלת. זכותכם לשאול למה בן אדם נועל את הדלת בשירותים כשאין איש בבית. זכותכם גם לתהות למה בן אדם נכנס לשירותים בלי הנייד, אם כל השגיאות. אשמור על זכות השתיקה.
כל הקלישאות עמדו מעל הראש שלי כשהבנתי שאני פשוט תקועה. אחרי חודשיים של מגיפה עולמית וסגר כפוי בבית - אני בחדר שאפשר לצאת ממנו רק דרך הביוב. הקורונה היתה רק פרומו: שרדת 60 יום ב־70 מ"ר? נסי לשרוד ב־2.5 מ"ר של שרוקלחת! איזה שיעור היקום מנסה ללמד אותי? או שעובדים עלי? חיפשתי את המצלמות. אולי אני מצולמת לסרטון הסברה על נפש האדם. או האח הקטן של האח הגדול. "הישרדות" בשירותים. דוש עם שיר.
השעה היתה בערך שמונה בבוקר. הילדים במסגרות. יחזרו רק באחת בצהריים. כחמש שעות עד שמישהו יוכל להזעיק מישהו. התיישבתי על השטיחון, נשענת על הקיר הקר, מתבוננת בתא. אסלה, כיור, מקלחת, מכונה ומייבש כביסה, ארון ובו תפנוקי גוף: משחות שיניים שנשאר להן הסוף, מקלוני אוזניים, שלושה קוצצי ציפורניים, שניים מהם עם חלודה. ספינת תענוגות של ממש. אין כלום לנפש: לא ספר, לא טלפון, לא כלי כתיבה - הדבר שהייתי לוקחת לאי בודד - לא פחמימה.
בסרט, זה המקום שבו נכנס תקתוק שעון אכזרי. השבויה לא יודעת כמה זמן עבר. אין שעון במקומות כאלה. ראוי לחרוט קווים בקירות כדי לא לאבד את ספירת הימים, לשמור על השבת כשתבוא - אבל הדירה שכורה, לא אהרוס את אריחי הקרמיקה.
זה יותר מדי מטאפורי, להינעל בשירותים. יותר מדי חומר לטור מכדי להיות אמיתי. כמו שיותר מדי מטאפורי לעבור מגיפה, שבה חלקיק בגודל מיליונית הזית משתק את העולם, עוצר את המטוסים, תוקע קיסם בגלגלי הכלכלה העולמית, ומפיל את מגדל בבל כך שכל אחד נשאר במקומו, בשפתו, בקרב עמו. החודשים האחרונים חלפו לנגד עיניי. איך פיניתי את המרפסונת שהיתה סוג של מחסן ושתלתי בה דשא סינתטי. איך התאבלתי על ביצה שנשפכה. ואיך פיניתי־ערכתי את השולחן כל כך הרבה פעמים עד שהתייחסתי לצלחות כמו לערימת קלפים בקזינו.
***
הסתכלתי על הדלת. היא היתה מאוד מוגפת. מאחוריה מתרחשים ברגע זה דברים גדולים. הוצפתי רגשי FOMO. בקורונה כולם נשאבו לתוך בולען, ידענו ששום מסיבה לא מתקיימת בלעדינו, אמרו "סטופ כדור הארץ" ואף אחד לא מפסיד כלום. כעת זהו סיפורה של אישה אחת שכל חבריה מתכננים משהו נהדר בלעדיה, שהצעות עבודה נפלאות מגיעות אל המייל שלה, שהיא לא יכולה לפתוח, שאראלה מתקשרת אליה ומשלא נענית, עוברת לבא לפי סדר הא"ב, שכל הודעות הווטסאפ החשובות שנוחתות בגינתה הירוקה לא נצבעות בווי־כחול, שהפניות אליה במסנג'ר מקבלות הד של בדידות, כמו אבן המושלכת לבור ריק.
אני אדם של Doing. Being זה למלטפי נמלים, בעלי עודף זמן, עשירים, או הסובלים מנפש בריאה, שהשם ישמור. אני מנצלת זמן טובה, תקתקנית משימות, שרואה במדיטציה הפרעה. פתחתי את ברז המים החמים עד שהחדר התמלא אדים. עשיתי דמיון מודרך שלפיו אני בסאונה בבקתה, בטיול חלומי בצרפת, ולא יושבת פה על האסלה. נשמתי לאט. האדים הצטברו על הראי ואני שרטטתי עליו אותיות ושיחקתי עם עצמי "איש תלוי". אחר כך גזזתי ציפורניים. התיישבתי שוב על השטיחון והסתכלתי על כפות הרגליים שלי, שאותן אני מתעבת. ניסיתי ליישר את האצבעות כך שייראו כמו האצבעות של גילית.
"הזמן חלף באיטיות" יכולתי לכתוב, אבל לא היה לי מושג כמה זמן חלף, רבע שעה או ארבע שעות. מה אני יכולה להועיל לעולם כרגע. עשיתי שתי שכיבות סמיכה על הרצפה הלחה מאדים. אני לא טובה בזה. חשבתי לנקות מעל מכונת הכביסה, הרטבתי את אחת החולצות שהיו בסל הכביסה כדי שתשמש לי סמרטוט - הסמרטוטים נמצאים במטבח, מי היה מאמין שאתגעגע לסלסילת הסמרטוטים - אבל נזכרתי שאני לא טובה גם בזה.
זה נשמע כמו פרסומת לכתות, אבל אט־אט זחלה אלי התובנה: אני לכודה אך חופשייה. שטוקהולם זה כאן, התאהבתי בכלאי. רק אני ומטהר האוויר הסחלבי פה. אין משימות. אני פטורה מהספקים. התוכניות לאותו היום היו אמורות להתנהל במרחב הבית: להכין צהריים, לסדר את החדרים, להגיש כתבה לעיתון, לענות למיילים, לטפל בביטוח. כל המשימות תקועות בחוץ, מרוץ עכברים מאחורי הדלת. קבלו אותי בסנדלי חבל ובשמלת פשתן: אלה שם בחוץ חושבים שאני בכלא? הם לא מבינים שהם אלה שלכודים.
את בחופש מוחלט, אמר הקול הפנימי בשלווה. איך את יוצאת מפה, צעק עליו קול אחר בעצבנות. הייתי רעבה. מעל האסלה יש חלון שפונה לפיר פנימי של הבניין. על החלון יש רשת זבובים עם חור עגול שבו אני תוקעת את הצינור של מייבש הכביסה. אולי אצליח לכווץ את עצמי לתוך החור הזה, בלי להרוס את הרשת, לעבור דרך הפיר ולצאת בתוך הבית של רינה שגרה מעלי, אישה חביבה שהיא גם אמא של זמרת מפורסמת? פעם דיברתי עם הזמרת הזאת בטלפון, כי אמא שלה ביקשה שאודיע לה שאין לה קו בבית. המחשבות התערבלו לי כמו כתמי צבע. האם לשמפו פירות יער יש טעם של פירות יער? האם אני משתגעת?
***
אני יודעת שהטור נשמע לא אמין, אבל ההמשך היה לא פחות הזוי ממה שקראתם עד כה. פתאום נשמעו צעדים בבית! אני מדברת על "פתאום" אמיתי - לא כמו "פתאום נגמרה הקורונה" שהיה בעצם שער להר מדרגות ארוך שעליו יש לטפס. כשפרצה המגיפה, דמיינו שבסופה כל הדלתות ייפתחו במקביל ונצא לרחוב, מחזיקים ידיים במעגלי הורה. אז זהו, שבסופה יש רק הנחיה ועוד הנחיה שמשתנה. יציאה ממערה חייבת להיות איטית וזהירה. אם עפים בבת אחת מן הפנים לחוץ - מסתנוורים (אפלטון) או שורפים את כל הסביבה (רשב"י). יציאת מצרים היתה 40 שנה, לא רגע אחד. ולמדנו כבר שכל נפילה היא פתאומית לעד, מגלשה אל התהום, אבל כל העליות איטיות הן. אתה עף מהכביש בשנייה, ולוקח לך המון זמן לטפס בחזרה את ההר, דרך הקוצים, עד לאותה נקודה.
והנה, בשירותים, גאולה פתאומית. פתאומית, אבל סתמית, כמו רוב הגאולות. שייקה פשוט נכנס אל הבית. הוא היה בתפילת שחרית ולא נסע לענייניו כפי שחשבתי. הוא קרקש באיזה מברג. הדלת נפתחה בפתע, כמו בובה הפוקחת עיניים באחת. קמתי מהשטיחון. יאללה החוצה, אל החופש. או ממנו.