הסיפורים, הזכרונות והכאב מגוש קטיף

קבוצת פייסבוק חדשה שהוקמה על ידי בעלי האתר 'מוקצה', תחת השם 'סיפורים מכיסופים - מה שקרה בהתנתקות', פתחה במה בפני חברי הקבוצה לשתף בחוויות ובזיכרונות מגוש קטיף ומימי הגירוש.

כמעט 15 שנה עברו מאז הגירוש אך ניכר שהפצע עדיין פתוח. בשבוע האחרון שיתפו חברי הקבוצה בסיפורים. חלקם מצחיקים, חלקם מעוררי געגוע וחלקם גורמים להזלת דמעה.

"ביום ירושלים האחרון קיימנו ישיבת צוות של מוקצה (אתר תוכן מגזרי, י"ג): מתן צור, יהונתן טוכפלד, ואני", סיפר לערוץ 7 אור אסולין שייסד יחד עם שותפיו את הקבוצה. "השיחה התגלגלה להתנתקות. הבנו שעבור כל אחד מאיתנו מדובר בתקופה שלגמרי עיצבה אותנו".

"התחלנו לגלגל את הרעיון וגילינו שאנחנו חלק מדור שלם במגזר הזה, שיושב עליו הרבה ורק מחכה להזדמנות לפתוח את כל הרגשות, הכעסים, המטענים וגם הכיף והצחוקים", אמר.

הוא הוסיף, "ההיענות הייתה מדהימה והופתענו מהמהירות והפתיחות שבה המון אנשים הסכימו לפתוח ולשתף".

כאמור, בימים האחרונים חברי הקבוצה משתפים ומספרים על החוויות שלהם מימי הגירוש. הנה כמה מהסיפורים כפי שסיפרו אותם החברים בקבוצה.

וכך נולד הצבע הכתום

צור בדיחי מספר: "עיר האוהלים של מועצת יש"ע מול הכנסת, עבדתי בתור נהג, כלומר לא עבדתי. התנדבתי. חייתי איזה חודש וחצי בשברולט אוואו, וישנתי אצל חבר מגבעת זאב.

"לילה אחד הגעתי מאוחר, עצרתי לתדלק בדרך, וכשהגעתי התעפצתי באוטו בחניה. בבוקר גיליתי שהמיכל כמעט ריק לגמרי. וכך למעיישה הפכתי להיות הילד הראשון ששכח את עצמו באוטו.

"כמו כן, לדעתי שם התחיל הסיפור של הזיהוי של הצבע הכתום עם המחאה. הלכנו לקנות כל מיני אביזרים במדרחוב, ואז ראינו גליל ענק של בד פליז כתום. קנינו את כולו, גזרנו ממנו צעיפים, והשאר היסטוריה. (יש גרסאות אחרות לסיפור הזה, או בכלל סיפורים אחרים שטוענים שהם התחילו את הכתום, אבל שלי האמיתי, תדעו)".

אתה לא

בן ציון מאיר ליוש סיפר: "האמת, שהסיפור הכי קשה ועצוב מבחינתי זה אחרי ההתנתקות, כשנסעתי לבסיס שלי בבקעת הירדן, חודשיים אחרי. עמדתי כ'דרכי בקודש' בצומת תפוח על מדים ונשק ותפסתי טרמפים.

"עמדו לידי חברים שלי מהר ברכה ומיצהר וניסינו יחד להגיע כל אחד למקומו. עוצר רכב, אדם דתי מזוקן וחביב, צועק: 'אני ל**** (שם יישוב צמוד לבסיס שלי, מרחק של 50 מטר)' אני אומר לו תודה רבה ובא לעלות והוא אומר לי שתי מילים.

'אתה לא'.

"זה לא עזר כל ההסברים של החברים האחרים, שעשיתי והתנגדתי וכו' וכו' וכו'. לבשתי מדים? לא היה לי סיכוי. וזה אולי אחד הדברים הכי פוצעים שקרו בהתנתקות. הסלידה מלובשי המדים".

אל תגישי לנו אוכל

י': "עבדתי בתור מלצרית בבית קפה צפונבוני בכפר סבא. בתקופה ההיא היו לי תלתלים קצרים עם סרט שהקפדתי שיהיה כתום. גם הצמידים שבידי, כתומים".

"יום אחד מגיעה אליי הבוסית שהיא אחות בלב, 'השניים שיושבים שם מבקשים שלא תגישי להם אוכל כי את מזוהה פוליטית. אמרתי להם שהם מוזמנים ללכת אם זה מפריע להם'".

"מסתבר שכבר אז היה לי אומץ. הכנתי להם את ההזמנה וניגשתי להביא להם אותה עם חיוך ענק. הם החמיצו פנים ולא אמרו תודה".

"הגעתי אליהם לאחר מכן עם עוגה מיוחדת מהקפה, 'קניתי בעצמי לכבודכם', הם בהו בי כשהתרחקתי מהם ועד שסיימו לא הפסיקו לשלוח אליי מבטים. כשהם יצאו מבית הקפה הם השאירו לי טיפ מאוד מכובד. עד היום, כשאני פוגשת אותם בכפר סבא הם מחייכים אליי".

כאן הבנתי ש"היה תהיה"

מיכאל רוזנברג: "את קריאת מגילת איכה הכי עוצמתית בחיים שלי חוויתי במורג, ערב הגירוש. לאורך הימים לפני תשעה באב ראינו חורבן בעיניים".

"משפחות אורזות חיים שלמים אל מכולות, אנשים מפרקים רעפים מגגות בתיהם, מנסים להציל כל מה שניתן. ברחבת בית הכנסת במורג, מול גגות חשופים, הרב יהושע שפירא קורא בקושי רב את הפרק הראשון באיכה, בלחש, בבכי מתמשך".

"הרב לא מצליח להמשיך את הקריאה, מחליף אותו אחד מהביני"שים, חייל גבעתי שעד לפני כמה ימים היה בשירות פעיל בהגנה על הישוב. הוא וחבריו יצאו לשל"ת, וחזרו מיד, כאזרחים, לחזק את הישוב. אני חושב שזאת הנקודה שבה נפל לי סופית האסימון, ש'היה תהיה', לגמרי תהיה"

13 שנה לא הצלחתי לשיר

דיקלה דיקשטיין גל-עד: "כל חיי שרתי. כל מי שהכיר אותי ידע שזה טבע שני לי. שרתי בכל הזדמנות, עד לגירוש. אחרי הגירוש חסם גוש את גרוני, וקולי נדם".

"לפני שנה וחצי בצעד שהתברר כאחד היותר טובים בחיי, נרשמתי ללימודים בבית הספר למוזיקה 'מזמור'. לקח לי שנה שלמה לחזור ולשיר באמת. דין דין אביב, כמו תומכת לידה מיומנת וסבלנית, קילפה מעליי קליפות ביד רכה, חשפה את הקול שנחבא עם השנים, והחזירה לי את שאבד. השנה, עם מיקה קרני, ניגשתי לטקסט שכתבה חברתי-שכנתי, יעל הרמתי (כהן) והלחנתי אותו".

"במופע אני חוזרת אל הילדות בגוש, אל הגירוש, אל המשימה העיתונאית שנתן לי אורי אליצור ז"ל, אל האדוות של הגירוש עד היום וסוף סוף אני שרה! זה לא קל, זה מחזיר אותי אחורה, זה מציף בי געגועים עזים, אבל כמו בטיפול בפוסט טראומה - הסיפור החוזר עוזר להחלים ולו במעט".

בדיעבד

אור אסולין: "הלילה השני בכפר מימון והשמועות מתחילות לרוץ: מתארגנים להסתננות לילית לתוך הגוש. אני ועוד כמה חברים מצטרפים לשיירה. מפקד הפלישה, שבדיעבד אני מבין שהיה איזה סגן במיל', העביר תדריך כאילו מדובר בכניסה קרקעית לעזה. בדיעבד אני מבין שזו באמת הייתה כניסה קרקעית לעזה. כולם להוציא בטריות מהטלפונים, הוא אמר. השב"כ יכול לאתר אתכם גם אם הטלפון כבוי. מי שאני תופס אותו עם טלפון - מבחינתי הוא סוכן שב"כ. בדיעבד אני מבין שזה היה איום במכות".

"הלכנו 30 קילומטר באותו לילה. עצירות קצרות לשתייה במצב כריעה. הבנים, שבאו עם תפילין ובוקסר ספייר, התחלפו בתיקים עם הבנות שהביאו מלתחה לשבועיים. בדיעבד הייתי צריך לקחת גם גיטרה ושש-בש, שיסחבו גם הן קצת".

"כשהבוקר עלה הבנתי כמה מטומטם המצב שלנו. גוש עצום ורועש שצועד כמה מאות מטרים לתוך הגדר. בדיעבד אני שמח שצה"ל יודע לזהות שמונים איש שעוברים את הגבול".

"כמה חיילים הגיעו, הקבוצה התפזרה לכל עבר. אני ועוד בחורה התחלנו לברוח. חייל וחיילת רדפו אחרינו. 'עזוב אחי שש בבוקר שחרר', צעקתי לו. הוא הסתובב וחזר למוצב. התחבאנו בשיחים כאילו אנחנו ירון זהבי ותמר היפה. בכל פעם שעברו חיילים התכסינו בענפים. בדיעבד גיליתי שהייתה עמדה של צה"ל שצפתה עלינו ישירות. כנראה שלא היה ממש אכפת להם".

"אחרי שעתיים כבר היה חם, היינו רעבים ולא היה לנו מושג אם אנחנו יותר קרובים לנווה דקלים או לשג'עיה. יצאנו החוצה, מצאנו כביש והרמנו יד לאיזה ג'יפ שייקח אותנו לציוויליזציה. בדיעבד גילינו שהציוויליזציה היא כלא דקל. קיבלנו סנדביץ' ובקבוק מים. אחרי שעתיים שחררו אותנו, לא לפני שעשיתי סיבוב על הבול קליעה כדי שיהיה לי מה לספר לנכדים. בדיעבד זה לא כזה ביג דיל. חסמבה חסמבה חסמבה".

טורקיה

נ' סיפר: "שבועיים אחרי הגירוש מחומש התחלתי שיעור א'. בעונג שבת הראשון, ראש הישיבה שאל את כולם מה הם עשו בזמן ההתנתקות.

"הסתבר שכשחיילים הרימו אותי מהבית כנסת בחומש וזרקו אותי לאוטובוס, ארבעה חבר'ה מהשיעור היו בטיול בטורקיה ביחד. חטפתי את השוק של החיים שלי".

תחילת ההתנתקות

מאיר דנא-פיקאר: "עוד לפני תחילת העקירה, החליט צה"ל להוציא קראוון צבאי מכפר דרום. מבחינתנו התושבים זה היה צעד ראשון של ההתנתקות והחלטנו למנוע את זה. אז חסמנו את הכביש - גברים, נשים ילדים וכמובן בעזרת מכוניות (היו שם הרבה סובארו סטיישן). פלוגה של מג"ב הצליחה בסוף, לאחר שעות רבות, לסייע בביצוע המשימה".

תעמולה הורגת

רן חורי: "הגעתי לכותל. היה לי תיק. הייתה עליו מדבקה. מתנתקים מהעקירה - מתחברים לשורשים. לא הרשו לי להיכנס עם המדבקה. סטיקר, קראו לה אז. הכנסתי אותה לתיק. עדיין לא הרשו לי.

הייתי בן תשע עשרה, תלמיד טוב פתח תקווה. כעסתי. לקחו אותי הצידה וחיפשו על גופי, מיששו את רגליי. מתוסכל, קימטתי את הסטיקר ונכנסתי. לא זוכר מה אמרתי להם.

'תעמולה הורגת', אמר לי המאבטח, סטודנט באוניברסיטה העברית, והזכיר את גבלס. הלכתי לשוטר למעלה. הוא הסכים שהשומר טעה בשיקול הדעת, ולא רצה לעשות דבר. לחצתי לו את היד ונפרדנו.

הפקירו אותנו

יותם איל: "תכלס הפקירו אותנו, הפקירו את הנוער האידאולוגי שהלך בעקבות קריאות הרבנים ומנהיגי הציבור. פעם אחר פעם כשהיה צריך למחות אז אנחנו היינו שם אבל הם עמדו והסתכלו".

"לא אשכח איך בעמונה כשהפוגרום השתולל רצתי למעלה לאנשים שעמדו והסתכלו מהצד על הנוער הנהדר חוטף מכות רצח ופשוט עמדו שם כי פחדו, וצרחתי עליהם לרדת, הם הסתכלו עלי במבט של מה אפשר לעשות".

"אין לי מילה אחרת, רק הפקרה, שלחו אותנו כצאן לטבח בזמן שהם בחרו לפחד".

"לא כולם היו כאלו אבל מדובר ברוב, רוב של אנשים שהיו אמורים להיות שם איתנו אבל בתכלס בחרו לצפות, ובמקרים מסוימים אפילו לגנות, לכתוב בעלוני השבת נגד נוער זורקי האבנים מעמונה, נוער בפוסט טראומה התנתקותית, כאילו מדובר בעבריינים שכל מי שהיה שם יודע עד כמה היה מדובר בהגנה עצמית. שם איבדתי את האמונה העיוורת שלי ברבנים ובאישי ציבור".