ישראל היום
המסדר יעבור לזום
אחרי שהִרצה, סייר ואפילו השתתף בליל סדר על מסך המחשב, ג'קי מסכם את ימי הטרנינג וכפתור ההשתק
by ג'קי לויבין שלל הדברים שהקורונה שינתה בחיינו, מתבלט העניין ההוא שמכונה באופן כללי "זום". פורומים וירטואליים שמאפשרים קול ותמונה היו קיימים עוד קודם, כך לפחות טוענות כמה שמועות עקשניות, אבל אין ספק שעם תום סבב הקורונה הראשון (ונקווה שגם האחרון, אבל לך תסמוך על נגיפים תוצרת סין) הוא הופך להיות כלי מרכזי, ואפשרות חלופית להמון כאב ראש.
הייתי עד לכמה כאלה בחודשיים האחרונים. הרצאות, ישיבות. הלוויה אחת. הופעה מוזיקלית. שיעור פילאטיס. יוגה. ספורט. ליל סדר. באופן אישי אפילו הדרכתי, לכבוד יום ירושלים, סיור בסמטאות הנחלאות, בלי לצאת מהבית. הכל התקיים על המסך. ותמיד בצירוף כל התקלות המוכרות. איכות סאונד זוועתית, תמונות שנתקעות ומשתתפים מקבוצות גיל שונות, שמתעקשים לחטט באף, לנמנם או לצלם בעיקר את מרכז בעיית ההקרחה שלהם.
עדיין מוקדם לסכם את הטלטלה שהטכנולוגיה הזאת מחוללת - ברור גם שהביצועים ישתפרו עם הזמן - אבל כמה דברים כבר מתבהרים. הופעות־אמן בזום, למשל, הן באסה נוראית. אם אפשר לשאול דימוי מתחום אחר - לא משנה איזה - זה קצת כמו להתקלח במעיל גשם, שלא לומר עם מטרייה.
גם אם הסאונד היה משתפר לכדי איכויות אלוהיות ממש, לא נראה לי שהמפגש הווירטואלי יכול להחליף את ההופעה. מתברר שאנחנו אוהבים להיפגש פה ושם עם בני מיננו. לחוש את ההתרגשות שלהם. לקלוט את האופן שבו המוזיקה שאנחנו אוהבים מצליחה לעבוד גם על אחרים. אני לא רואה איך המסך הקטן והשטוח שלי מצליח להחליף את זה.
ברור לגמרי שטיול מודרך מול המסך זה לא זה. מדובר, אם כבר, בפעילות ניחומים. מזכרת של משהו אהוב, שאין ברירה אלא להסתפק בה, כי הדבר עצמו מנוע מאיתנו. לכן, טיול בזום הוא גרוע יותר ממקלחת עם מטרייה. הוא קריאת ספרי בישול ביום כיפור.
מצד שני, בכל מפגש שבו התוכן הענייני חשוב יותר מאשר החוויה, יש לאפשרות הווירטואלית יתרונות אדירים. הכוונה היא בעיקר לפגישות עבודה. יום יבוא וכולנו נתקשה להאמין שאי פעם יצאנו מהבית (באיחור), נכנסנו ללחץ ולפקקים, בזבזנו דלקים מזהמים, זמן יקר, ובעיקר את תוחלת החיים שלנו, של המכונית ושל היקום כולו, רק כדי לנהל פגישה טריוויאלית שאפשר היה לתקתק מהבית מול המסך, לבושים בטרנינג הפרום האהוב עלינו.
אני לא תמים, אבל אני מאמין באמונה שלמה שאחרי הקורונה אנשים רבים יבלו הרבה יותר זמן בבית. ולא רק כי הם לעולם כבר לא יחזרו מהחל"ת. פגישות וישיבות עבודה, זה לגמרי זום.
אחרי שהגדרנו מה ממש לא עובד בזום ומה דווקא כן, לא נותר אלא לברר את מעמדם של מקרי הביניים. האם שיעור בבית הספר, למשל, הוא יותר "הופעה" או יותר "פגישת עבודה"?
אני יודע שיש מורים שמציעים לכיתה חוויה שהיא הרבה יותר ממה שאפשר לקבל מתמלול פשוט של השיעור, אבל מה עם כל היתר? האם אפשר להעביר חלק מהשיעורים באופן קבוע ללמידה מרחוק? הייתכן שצפון כאן פתרון לא רע למלחמת המכנסונים?
כאן עולה גם שאלת האירועים הדתיים. אחרי חודשיים של תפילות מרפסת, חתונות, הלוויות ובריתות מילה על המסכים, אחרי שבערב פסח התנהלה שריפת חמץ בזום, והשבוע גם תיקוני שבועות רבי משתתפים, הגיע הזמן לשאול אם החוויה הדתית אוהבת את המסך. ואם כן, האם לא הגיע הזמן להרים את הראש משאלות קטנות על כל מיני הפרשות חלה מרחוק, ולצלול לעומק האופציה שבית המקדש השלישי יהיה וירטואלי? בית מקדש שאין לו יסודות בטון או קירות אבן.
ייתכן שזאת המשמעות העמוקה של האמונה, שלפיה בית המקדש השלישי עתיד לרדת מהשמיים. בית מקדש וירטואלי יכול לפתור המון בעיות, בעיקר את הבסיסיות ביותר. הרי ברור שאם מחר מגיע משיח בשר ודם ומכריז על הקמת מקדש קונקרטי, עם טאבו וגוש־חלקה, שקט לא יהיה כאן. המזרח התיכון יבער, והיהודים יתקוטטו ביניהם. אלו ירצו מקדש אשכנזי, ואלה ירצו מקדש מזרחי. מיליארדרים מקנדה ידרשו לקרוא למנורה על שם הוריהם המנוחים, וכל זרם ימשוך לכיוון שלו.
החסידים יחבשו לכהן הגדול שטריימל פרווה, הליטאים יזדעזעו שהוא לא לבוש שחורים, הספרדים ירצו לבדוק שהוא גם יודע לשיר פיוטים, והחרד"לים סתם יאכלו לו את הראש. רק אם הוא יהיה וירטואלי, הוא יוכל להיות גם אחד וגם אינסוף. גם יחיד וכללי שאין שני לו, וגם פרטי ובעיצוב אישי על פי בחירה, שלא תהיה דומה לשום מקדש על שום מסך אחר בשכונה.
ולסיום, כל מי שניסה לטעום ולו טעימה קלה מחוויית הזום לא יכול שלא להתרגש בעיקר מאפשרות אחת נהדרת, שעד כה היתה חלום רחוק. הפלא הזה נקרא "השתק", ובלועזית "MUTE", שזה אותו דבר ובכל זאת נשמע קצת פחות תוקפני.
שום דבר בעולם הממשי לא רמז לנו מעולם שיום יבוא ואפשר יהיה להושיט קצה אצבע ולהשתיק את מי שנחוץ להשתיק. ככה בפשטות. ללא אלימות, ללא גרירת סדרנים או גלישה לעלבונות.
מכל הכלים שנאלצנו ללמוד בחודשיים האחרונים, הנה האחד שלדעתי כולנו היינו רוצים לקחת איתנו אל החיים. האפשרות למיוט. בעיקר מיוט עצמי. טוב למיוט בעד ארצנו.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על פרשיית השוחד שבה חשוד בכיר במערך הכשרות של הרבנות. הדברים זכו ליותר תגובות מכרגיל, ואני יכול להבין את זה. מבין התגובות חשוב לי להתייחס לאלו שניסו להמעיט בחומרת הפרשה. הטיעון שלהם הולך, פחות או יותר, כך: אף אחד לא טוען שהשוחד קנה כשרויות של מוצרים שאינם כשרים. זה לא שמישהו ייבא לארץ בשר שפנים ושרצים, העביר מעטפה מתחת לשולחן, וראו זה פלא: חותמת כשרות כבר מתנוססת על מארז הפיגולים. לא ולא. תנוח דעתך, אמרו לי. המוצרים היו כשרים, והשוחד, אם היה, נועד רק כדי לזרז לוחות זמנים, לקדם תהליכים וכאלה.
ואני רוצה לומר שזאת תשובה די מדהימה. והיא מדהימה קודם כל מכיוון שלא טענתי שמישהו הכשיר לנו בשר שפנים. הטענה שלי היא שמוצר שההשגחה עליו נגועה בשוחד ובשלמונים הוא ממילא לא כשר! הוא טריפה ולא ראוי למאכל, גם אם אובייקטיבית הוא כשר כמו השליו שנמצא לאבותינו במדבר. והיא מדהימה, התשובה הזאת, מכיוון שמוסדות הרבנות בישראל הם אלו שלימדו אותנו שכשרות היא לא רק תכונה אובייקטיבית של המוצר. הם אלו ששללו כשרויות בגלל מחלוקת עקרונית. בגלל חילול שבת, נניח, או הצבת אשוח בלובי המלון.
כשרות, אם כן, היא גם הבעת דעה על המטבח שממנו המוצר יצא. ואני מסכים כמובן עם העיקרון הזה, אלא שיש לי דווקא אהבה גדולה לכמה וכמה מחללי שבת, ובוודאי לאלה שמבקשים לכבד גם את חגי לקוחותיהם. אבל על נוטלי שוחד, מה לעשות, אין לי מילה אחת טובה להגיד.