ישראל היום
גשמי ברכה
אוהבים את הברכות המצולמות שמקליטים הסלבס? ניצני מציע להרחיב את הז'אנר לסופרים ולזוכי פרס נובל
by יאיר ניצניהטלפון החכם הכניס לחיינו המון דברים חיוביים. בלי תוכנות הניווט לא הצלחתי להגיע בזמן לשום מקום לא מוכר, למרות שנהגתי עם מפת המדינה בקנה מידה של 1:1. תוכנות תשלום החניה שחררו אותנו מכרטיסי החניה האידיוטיים, שנאלצנו לרכוש בקיוסקים ולחורר כאילו אנחנו בשיעור יצירה. הנייד סורק בשבילנו צ'קים במקום שנלך להפקיד אותם בחריץ, שתמיד קיים חשד שבצידו השני מסתתר האופנובנק; הוא מודד לנו דופק בזמן ריצה, ואפילו משמש כרטיס עלייה למטוס וחוסך לנו את החרדה הנוראה שמא נאבד את כרטיס החזרה. בזכות הטלפון הנייד, חירשים יכולים לשוחח בווידאו בשפת הסימנים, אפשר לצלם לבת הזוג זוג נעליים ולקבל אשרור לפני קנייה, ואפשר גם לשלוח סרטונים שלך או לשרשר סרטונים מצחיקים של אחרים (ולהגיד שהם שלך).
אחד מתוצרי הלוואי של הטלפון החכם והסרטונים הוא תעשיית ההקדשות. אם בעבר אנשים הסתפקו בברכה משלהם למכר שחגג יום הולדת/בר מצווה/חתונה, היום כדאי לברך את חתן השמחה באמצעות סלב. מושא הברכה יתרגש מכך שסלב רם־מעלה (או לפחות, בינוני־מעלה) התפנה לרגע מכל עיסוקיו (גם אם אלה כוללים בעיקר השקות של אבקות כביסה) כדי לברך אותו; והמכר שבשמו נשלחה הברכה מציג את עצמו כמשקיען, תקתקן ובעל קשרים בעולם הזוהר (או לפחות בעולם האיציק זוהר).
כמו זמרים, שחקנים וכוכבי ריאליטי, גם אני מתבקש מדי פעם לברך באופן אישי אנשים שמעולם לא פגשתי. במקרים כאלה אני תוהה אם בעל השמחה בכלל מכיר אותי, ואם התגובה שלו למראה הברכה לא תהיה "מי זה הקירח הזה שמברך? מה אתה מביא לי סתם אנשים מהרחוב ולא את דקל וקנין?"
הפניות אלי מזכירות לי פניות שאני מקבל ממפיקות בתוכניות אירוח ואקטואליה בטלוויזיה, שאני תמיד תוהה לכמה אנשים הן הציעו לפניי, ולמה לעזאזל חשבו שאני רלוונטי.
***
מתברר שטרנד ההקדשות הוא כבר מזמן תעשייה, שבה אני אחד הדבילים שעדיין עובדים בהתנדבות. יש אפילו אתר ייעודי, שבו תוכלו לבחור מתוך קטלוג איזה אח״מ (או לפחות אמ״מ - איש מוכר מעט) תרצו שיברך את יקירכם, וכמה הוא גובה.
אין ספק שמבקשי הברכות יודעים להעריך את זה שאני חי בעולם הישן, שבו מברכים בלי לקחת על זה כסף. לא מעט פעמים, אחרי שאני מספק את הברכה המבוקשת, הם חוזרים אלי בבקשה לטייק נוסף, כי ״חסר קצת רגש״, ״צריך לעשות את זה יותר מצחיק״, או ״שכחת להגיד לו ׳יא קקה'".
הכוכב הגדול של התחום הוא כמובן דקל וקנין בן ה־14, שנוהג לסיים כל ברכה בשורות משירו ״יום גשום כבר סוף עונה - התגעגעתי כבר שנה״. מפאת גילו הצעיר, לא ברור לְמה בדיוק הוא הספיק כבר להתגעגע - לספסל הלימודים שננטש עקב הקורונה? לקורקינט החשמלי שהוא שכח במתנ"ס? או אולי לבייביסיטר שטיפלה בו בילדותו?
לדקל כבר יש כמה מיליוני צפיות, מה שהביא לו כתבות בטלוויזיה, קמפיין לגלידות, דמות ב"ארץ נהדרת" וחוזה הקלטות. כישורי ההקדשה שלו גם סיבכו אותו בסכסוך בין אנשי העולם התחתון, שמזכיר את מלחמות הראפרים בארה״ב, כשאחד מהם השתמש בו ללא ידיעתו להעברת מסרים מעליבים לעבריין מתחרה.
עם כל הכבוד לווקנין, שאני מאחל לו חיים ארוכים וימים גשומים לרוב, אני חושב שהגיע הזמן להרחיב את ענף הברכות לקולות חדשים. למשל - סופרים כמו דויד גרוסמן ומאיר שלו, או מדענים זוכי פרס נובל, כמו עדה יונת, שיוכלו לברך חתני בר מצווה או גברים במסיבות רווקים בסגנונם הייחודי. גם פרופ' גבי ברבש או המנכ"ל הפורש משה בר סימן טוב, שהתפנו מענייני הקורונה, יוכלו לעשות עכשיו הסבה לתחום הברכות ולסיים ב״יום גשום כבר סוף עונה, גל שני תוך חצי שנה״.
בנוסף, אפשר להרחיב את התחום, ולצד תעשיית הברכות, לאפשר גם שליחת טינופים באמצעות סלבס. לא רק דקל יכול להעביר מסרים מאיימים - חוה אלברשטיין תוכל להקדיש את השיר ״כמו צמח בר״ למי שלא מסכים לשלם דמי חסות, והוא יקבל רמיזה באיזה מצב הוא ישכב בבית החולים אם ימשיך להתנהג לא יפה.
את תעשיית המסרונים אפשר לרתום גם לסכסוכים קטנים יותר בין בני זוג. אם תשאיר בלאגן בסלון, אשתך תוכל להעביר לך איום שתחזור לגור עם אמא שלך באמצעות אתי אנקרי, שתשיר את ״לך תתרגל איתה״, או שרית חדד, עם ״יאללה לך הביתה, מוטי״.
עשית מינוי ליס או להוט, ושוב יש שקופית תקלה באמצע ״הישרדות״? שלח להם סרטון של דקל וקנין: ״הישרדות תחילת עונה, בטלוויזיה אין תמונה״, והם כבר יבינו את הרמז.
אפשר להרחיב את העניין גם לרמה המדינית והצבאית, ולהחליף את הנשק, המלחמות והפיגועים בטינופים בווטסאפ. בעוד ארבע שנים נוכל לגייס את דקל וקנין לצה"ל, ושם הוא ישגר איומים סלולריים מוזיקליים לחמאס ולחיזבאללה, במסגרת תפקידו כמצ״ח (מגדף צבאי חמוד).