הדור הזקוף, מחזור 2020

כמו שאר אזרחי המדינה, גם אזרחי ישראל הערבים שבים אט־אט לשגרה, אלא שעבור רבים מהם אין מדובר בחזרה לשגרת חיים נורמלית, אלא למציאות של פשע משתולל ברחובות, חיסולי חשבונות שבמהלכם נפגעים חפים מפשע, וגם התרבות מעשי רצח על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". השגרה ביישובים הערביים עומדת גם בסימן של תשתיות קורסות ומערכת חינוך כושלת, כפי שהוכח במהלך משבר הקורונה, שהותיר את ה"למידה מרחוק" כסיסמה חסרת כיסוי עבור התלמידים הערבים. הטוקבקיסטים הערבים ידעו אגב להפנות אצבע מאשימה לכתובת הנכונה – הפוליטיקה המשפחתית ברשויות הערביות, השמה את האינטרס האישי והמשפחתי לפני זה הציבורי ואחראית למערכת החינוך המפגרת.

החזרה לשגרה אינה פוסחת גם על מנהיגי הציבור הערבי, השבים אל אזורי הנוחות שלהם, בראש ובראשונה הסכסוך הישראלי־פלשתיני. יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, כבר קבע כי אינתיפאדה נוספת היא בלתי נמנעת כדרך מאבק יחידה בנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון. אבל האזרחים הערבים אינם רוצים אינתיפאדה, וגם אינם רוצים לקרוא תיגר על המדינה. הם רוצים במקום זאת שהמדינה תגייס את משאביה כדי לסייע להם - בדיוק כפי שהציבור הערבי, ובראשו עובדי מערכת הבריאות, התגייס למען המדינה במאבק בקורונה.

תיאור חשוב של המצוקה אפשר היה לקרוא כאן בטורו של ג'לאל בנא ("תנו לשב"כ לנצח את הפשיעה", 20.05), שבו קרא להפקיד את הטיפול בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי בידי השב"כ. לשב"כ, הסביר בנא, יכולות שכמותן אין בידי המשטרה, ולמרות הרתיעה של הציבור הערבי מפניו, הכנסתו ליישובים הערביים לצורך זה היא צו השעה, מה גם שממילא הוא פועל בהם.

בנא צודק כמובן בדיאגנוזה, אבל הפרוגנוזה שהוא מציע מוטלת לדעתי בספק. בעיית הנשק הבלתי חוקי היא אכן חמורה, אך עצם השימוש בשב"כ יש בו כדי לסמן את החברה הערבית כקבוצה שמותר להחיל עליה אמצעים "חריגים", כאלה שמדינת ישראל משתמשת בהם נגד מי שהיא מזהה כאויביה או כמשתפי פעולה עם אויביה. הפתרון היחיד, העמוק, השורשי לבעיות הכואבות צריך לבוא ממקום אחר. 

כל מי שחקר את החברה הערבית בישראל מכיר את המונח "הדור הזקוף", אותו דור צעיר שביקש להשתחרר מן הכניעות וההתבטלות העצמית שאפיינו את דור המבוגרים שהובילו את ערביי ישראל בשנות ה־50 וה־60, השנים שלאחר התבוסה במלחמת העצמאות שבהן עוד התקיים ממשל צבאי בישובים הערביים בישראל.

הדור הזקוף, זקוף הקומה, ביקש להתריס למול דור האבות אבל גם למול המדינה, שאותה האשים באותה העת במצבה של החברה הערבית בישראל. הוא טעה בכתובת, ודרכו התבררה כדרך ללא מוצא. אבל כיום, חמישה עשורים אחרי, זקוקים הערבים בישראל לדור זקוף חדש, שיתגייס לתיקון מבית. אין צורך לחפש בנרות אחריו. מספיק להרים ראש בכל בית חולים, בכל אוניברסיטה וכיום גם במגזרים נוספים של המשק והכלכלה, כדי לראות צעירים ערבים חסרי מנוח המבקשים להתקדם ולהשתלב בחיי החברה והמדינה.

מהפכה מבית היא מה שערביי ישראל זקוקים לו, מהפכה שתובל בידי צעירים ערבים, המעזים כיום, במספרים הולכים וגדלים, להתנדב לשירות לאומי, ואפילו רחמנא ליצלן לצבא. המפתח לשינוי בידיהם.