ישראל היום

לא החגיגה של ישראל השנייה

by

פתיחת משפט נתניהו יצרה תמונה שהתקשורת אוהבת. שני מחנות של מפגינים, שרים שהתייצבו לצד ראש הממשלה בנאום התוכחה שלו, והרבה ציוצים על ישראל הראשונה נגד ישראל השנייה. חומרים שמהם עשוי רייטינג.

באותו היום ממש התחוללה דרמה מסוג אחר. בסופו של סיפור קפקאי, מצאתי את עצמי מעביר ארגזים עמוסי מצרכי מזון של "אשל ירושלים" ו"לקט ישראל" למשפחה בשדרות. אחת מ־11 אלף משפחות הזכאיות לכרטיס קניית מזון ולמוצרים בשווי 500 שקלים בחודש, במסגרת המיזם הלאומי לביטחון תזונתי. כשעתיים אחרי המשלוח, התבשרנו ששר הרווחה החדש, איציק שמולי, הבטיח וקיים. הוא הגיע עם שר האוצר לסיכום להצלת המיזם ולמימונו עד לסוף 2020. 11 אלף משפחות ישראליות, החיות באי־ביטחון תזונתי מחפיר, הלכו לישון קצת יותר שמחות.

"ישראל השנייה" הוא ביטוי טעון מאין כמוהו. ד"ר אבישי בן חיים, שהחזיר אותו לשיח, בכישרון רב, מסייע לכוון זרקור למציאות פריפריאלית. הוא גם לוקח חלק בייצור אותה מציאות, במתכוון או שלא. כי מה זו "ישראל השנייה", בעצם? דימוי של מזרחים, מסורתיים או דתיים, המדברים בלהט ונשבעים בשמם של הקדוש ברוך הוא ונתניהו. פוסטר קפוא, שעושה את הדילוג משנות ה־50 להיום, כאילו דבר לא השתנה. וריאציה על המפא"יניקים נגד השכונות מודל 2020.

האמת היא אחרת. ה"חג" שחגגו בירושלים ביום פתיחת משפטו של נתניהו, הוא לא החג שלנו. ישראל השנייה האמיתית היא הפועל השחור בסיפור, הפילגש שאיתה מתבלים את סיפור ההתנגשות בין האליטות.

רוצים לדבר על מציאות פריפריאלית אשכרה, בלי להשתעמם? כשנערים ברמת השרון זכאים לתעודת בגרות בהצטיינות בשיעור של פי 50 מנערי שדרות, רהט ואופקים, זו פריפריה. כשבנגב ובצפון אנחנו חיים ארבע שנים פחות מתושבי המרכז, זו פריפריה. כשאנחנו משתכרים כחצי מהשכר במרכז, וסובלים משיעורי אבטלה כפולים, זו פריפריה. לצד זה, אנחנו לא ממתינים להצלה, ויוזמים; מועצת הנגב, שייסדנו. תנועת הפריפריות. אשכולות אזוריים ואזורי תעשייה משותפים, המחברים ערי פיתוח ומועצות אזוריות, ערים יהודיות וערביות, ועוד.

לא בטוח שההתנגשות הירושלמית בין "הדגלים השחורים" לתומכי נתניהו רלוונטית למי שנמצאים בעומק המציאות הזו. לא בטוח ש־11 אלף המשפחות, הנהנות מהמיזם לביטחון תזונתי, ועוד יותר מ־100 אלף משפחות נוספות החיות ברעב, חיות את סערת ההתגוששות בין הטוענים לכתר. אנחנו משעממים כשאנחנו נאבקים לחיים טובים והוגנים, ומעניינים כמעריצים או כמפגינים במאבקי "ישראל הראשונה". תפירת תיקים? על סדר היום שלנו 90 אחוז מהנערים בני העדה האתיופית שהורשעו בפלילים הנשלחים לכלא, לעומת רבע מהנערים הוותיקים; אלימות משטרתית נגד חרדים; חוסר סעד לכפרים בלתי מוכרים בנגב, לגבעת עמל ולכפר שלם. חייבים לזכור שבית המשפט גם עמד לצידנו, למול הכוח של "ישראל הראשונה", בדחיפה למיגון עוטף עזה ובזכויות נשים נפגעות אלימות ומבקשי מקלט. החגיגה בירושלים לא רואה את כל אלה ממטר.

"ישראל השנייה" מעניינת רק כבידור דמיוני, כדלק לכוח של ישראל הראשונה והשבעה. אף אחד מאיתנו לא צריך להתנדב לשמש תפאורה לאלו שרואים אותו רק דרך מסך.

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות