מתן תורה ו"הלחן מסיני" – נעימת הטעמים כתווית "זהוּת" לעדות ישראל

כחוקר מוסיקה יהודית, אני מבקש להאיר כאן מעלה אחת מיני מעלות רבות וטובות, שנעימת הקריאה בתורה – באמצעות טעמי המקרא ונעימתם – מכילה בתוכה.

לקריאת המאמר על הקורא להתוודע לשתי מוסכמות שיעמדו ברקע הדברים שלהלן: ראשית, יש תמימות דעים (מעין אקסיומה) בין חוקרי המוסיקה העתיקה, שכל טקסט בעל אופי דתי בדתות העתיקות היה נקרא בנעימה. שנית, על אף המיתוס בפולקלור היהודי, שעם מתן תורה בסיני נמסרה גם התורה שבעל פה ועמה גם שיטת טעמים ש"בעל פה" ונעימתם – אי אפשר להוכיח הוכחה מדעית שאכן הייתה נתינה מעין זו. אולם אפשר בהחלט לקבוע (האקסיומה) שהייתה כנראה נעימה קדמונית מאוד אשר באמצעותה קראו בתורה – נעימה קליטה ו"פשוטה" יחסית; שכן למדנו בברייתא מדברי תנאים (ראו בהמשך ציון המקור) שכולם היו עולים לתורה וקוראים בה – כל אחד ואחת לעצמם.

נעימת הטעמים של התורה היא הקדושה ביותר באוצר הנעימות הנכלל ברפרטואר הליטורגי (העשייה הדתית שבבית הכנסת) והפרה-ליטורגי (העשייה השייכת להזדמנויות דתיות שמחוץ לבית הכנסת) של המסורת היהודית, שכן באמצעות נעימה זו בלבד נקראים דברי "אלוקים חיים". חשיבותה וקדושתה של נעימה זו עולות על כל אלה של כל נעימה אחרת, ובכלל זה הנעימות ששודרגו משנתקבלה ההגדרה "לחן מסיני". הגדרה זו באה להזכיר שנעימה מסוימת יוחדה לטקסט נבחר אחד ואין להנעים אותו טקסט אפוא בנעימה אחרת זולת זו ש"נתקבעה" לו. לדוגמה, נעימת "כל נדרי". הדברים אמורים גם בנעימה שהתגבשה במשך מאות השנים האחרונות, ולא בנעימה "מקדמת דנא" דווקא. "לחן מסיני" נועד אפוא לתת תוקף של "קדושה" לנעימה מסוימת – כאילו "נמסרה" בסיני – שיועדה מכאן ואילך לטקסט יחיד ומיוחד לה, גם אם נתחברה לפני זמן קצר יחסית.

נעימת הטעמים הייתה חסינה בפני השפעות חיצוניות, משום ששמירה על הבסיס הפנטטוני העתיק (פנטטוני - צלצול הנעימה המתקבלת מנגינה במקלדת הפסנתר על חמשת הקלידים השחורים בלבד, בתחום האוקטבה) עזרה לקהילות, באשר הן, לשמור על זהותן הייחודית. קביעה זו נכונה לרוב גדול מקהילות ישראל, ספרדים ואשכנזים. ייתכן והצלילים הפנטטוניים הם שרידים לנעימה האבודה מסיני, על כל פנים, הם נמצאים במקומות משמעותיים אצל רוב גדול של קהילות ישראל בארצות הנצרות והאסלאם, כמו בהברות המוטעמות ועוד חוקים שניסחתי בספרי "הקול והטעם".

צריך לומר, שנעימת הטעמים של התורה (הנוהגת תדיר בקריאות השבת, במועדי ישראל ובימות החול, בעדות ישראל השונות) אינה הערֵבה ביותר ואולי גם לא האסתטית והמרגשת ביותר ברפרטואר נעימות המסורת של עם ישראל, אך אין ספק שהיא, כאמור, הקדושה והטהורה ביותר ברפרטואר המוסיקלי היהודי. נעימות טעמי התורה של עדות ישראל, השונות כל כך זו מזו, הן הלכה למעשה ה"תמורות" העדתיות של הנעימה הקדמונית מאוד שניתנה (כנראה) בסיני. זו הנעימה האחת, האבודה, שהייתה משותפת וידועה לכל עם ישראל – גברים, נשים וטף (כלשון הברייתא בבבלי מגילה כג, ע"א: "תֲנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. ...") – ואשר נשתכחה מעם ישראל עם היציאה לגלות.

על הנעימה הקדמונית האבודה איננו יודעים רבות, אולם גם מן המעט הידוע עליה ניכר שהייתה קיימת מקדמת דנא. דירוגה הנעלה ביותר של נעימת הטעמים יוחס לה משום שבנעימה בלעדית זו נקראים "דברי אלוקים חיים". עדות ישראל יצרו לעצמן, בשנות הגלות הראשונות, נעימות "תמורה" לנעימה מסיני שנשתכחה, בכך ש"לקחו" ואמצו מצלילי המוסיקה שנשמעה לאוזניהם, ב"אכסניה" הנוכרית שחיו בה, בארצות הנצרות והאסלאם. הלקיחה של עם ישראל מסביבתו הנוכרית בגולה כוללת לבוש, מזון, שפה – ובכלל זה מבטאה והעגה המיוחדת לה – דפוסי התנהגות ונימוסים ומערכת מגוונת של פרטי תרבות אחרים, למשל: צלילי מוסיקה אופייניים, המשתנים, כידוע, ממקום למקום. נראה שאין ברכיבי תרבות אלו ביטוי מאחד כל כך כמו התופעה של נעימת טעמי התורה על בסיס הסולם הפנטטוני.

לכן נעימה זו, משנתקבעה בעדות ישראל – כל עדה ונעימת הטעמים שלהּ – נתקדשה לעדה כנעימת יסוד, כנעימת ה"שלד", כנעימת ה"זהות" של העדה שאין לשנותה ואין להחליפה לעולם. נעימה זו נפרטה לדיאלקטים רבים על בסיס נעימת ה"שלד" של העדה – ברמת הפרטתה לקהילות העדה – כנעימות ה"זהות" שלהן, לעומת קהילות שכנות מאותה עדה או קהילות מעדות יהודיות אחרות, וכן לעומת הסביבה הנוכרית.

תופעת הליווי המוסיקלי של קריאה בכתבי הקודש ידועה מדתות שונות, ויש מחקרים מעניינים בנושא זה. אני מבקש במאמר זה, המסתמך על מחקרִי כפי שמתואר בספרי "הקול והטעם", להבליט את התיאוריה שלי, שבמרכזה נתפרשׁוּ הטעמים ככלי להישרדות רוחנית של עדות ישראל – בארצות הנצרות והאסלאם – בסיגול קהילותיהן הרבות לנוסח הנעימתי שפיתחו. תיאוריה זו הצליחה להראות כי בניגוד לחלקים אחרים של התפילה הידועים לנו – שבהם הושפעו עדות ישראל מלחנים של הסביבה – ושרו בסולמות מזרחיים (מאקאמות) ואירופיים מקובלים – בקריאת התורה, נשמר בקפדנות היסוד הפנטטוני, מכיוון שזו הייתה מקודשת במיוחד. שלא כנעימות התפילות – שהן ביטוי לרחשי לבו של הקהל, נעימת הקריאת בתורה היא דבר הא-ל המושמע לאוזני הקהל.

ההנחה היא כי היסוד הפנטטוני הוא עתיק – מכיוון שהוא נמצא בתרבויות עתיקות שונות – והנחה זו יש לה על מה לסמוך. מכאן גם הסברה שהסולם הפנטטוני, הוא יסוד נעימות הקריאה בתורה – ברוב גדול של עדות ישראל – איננה נטולת עילה בלתי-עניינית. הדיון בסולם הפנטטוני בספרִי חשוב כי העניין לא נשאר כדיון מוסיקלי ברמה של סולם פנטטוני גרידא. על בסיס המסקנה הרואה את הפנטטוניות כיסוד העתיק של הקריאה נפרשׂ דיון רחב, המנסה להסביר את חשיבותה של הפנטטוניות כסמל ל"התבדלות מרצון מהסביבה הנוכרית", ל"זהוּת מול עדות שונות וקהילות שונות", "להזדככות", לאחדות בין קהילות האשכנזים ולתדמית. מצד אחד, אפשר לומר כי המעבר בין זהויות חד מדי ויש בו מן הכללה, ויש לחשוד שמא העניין לוקה בפשטנות או באבק של אידיאולוגיה. מן הצד האחר, יש לראות כאן התעלות רעיונית וניסיון שלא להניח לדברים להתפרשׁ כפשוטם, אלא לחדור למשמעויות גבוהות יותר.

אני מוצא עניין סימבולי בין נעימת הטעמים ו"הפיכתה" לביטוי של "זהוּת" לבין "טביעת אצבעות" של בני האדם. כל אדם וטביעת האצבע המיוחדת לו, אין טביעת אצבע של אדם דומה לבן אדם אחר עלי אדמות ומקובל, כידוע, להשתמש בטביעות האצבעות כאמצעי זיהוי.

נעימת טעמי המקרא היא תווית זהות שיש בה כדי לסמל את ייחודה של הקהילה ואת רצונה לשמור על זהותה התרבותית-דתית ולהבדיל את עצמה לא רק מפני הסביבה הנוכרית, אלא גם מפני שאר העדה והפרטתה לקהילות. אין קריאות תורה זהו‍ֹת בין קהילות מאותה עדה ואין שני בעלי קריאה הקוראים בצורה זהה, יתירה מזאת, בעל קריאה יחיד איננו משחזר בדיוק את קריאתו אם יחזור ויקרא מחדש את אותה קריאה. לעולם יהיה שינוי בנעימת טעם זה או אחר. כל קריאה היא מיוחדת ושונה ב"משהו" משאר קריאות שהיו או שתהיינה.

לרעיון זה של זיקה בין טעמי המקרא ובין זהות הקהילה, הגעתי במהלך מחקרַי בנעימות טעמי המקרא בקרב עדות ישראל, כשמידען העמידני על שינוי בהנעמת טעם מסוים בין קהילתו ובין קהילה שכנה מאותה עדה. וכך ניסח המידען את דבריו: "הטעם מונח כפי שאנו שרים אותו הוא הרבה יותר 'טרקליני', בעוד שבקהילה השכנה שרים אותו טעם בנוסח הכפרי הפשוט". המידען רצה בעצם לרמוז שהנעימה בקהילתו אצילית יותר מזו הפשוטה הנהוגה בקהילה השכנה. מאמר זה מנסה אפוא להראות כי למושג "טעם" נוספה במשך הדורות גם משמעות ערכית של "זהוּת".