המוזות לא שותקות עוד

בימים אלו פועלת הממשלה בניסיונות לשקם את המשק שנפגע כתוצאה מההסגר שנכפה עלינו. המודלים והקדמה הטכנולוגית שהביאו את העולם עד הלום לא הצליחו למנוע מנגיף הפועל באותן שיטות כבר מאות בשנים ללעוג לקדמה וליצור כאוס עולמי.

בארץ ננקטים בחודשים האחרונים צעדים חריגים כחלק מהמאבק בנגיף, חלקם משאירים את האזרחים בתחושת אי ודאות, מבוכה וחוסר ידע. אמירות רפות ומעורפלות של שרי האוצר והבריאות היוצאים וואקום בנוכחותם התקשורתית התמלא על ידי מנכ"לי המשרדים עד שנדמה כי היוצרות בין השר למנכ"ל התהפכו. אמירות נחושות של שר ביטחון שאפתן ואמירות לעומתיות של אנשי מקצוע בכירים מתחום הרפואה, הטוענות למחדל, רק הגבירו את תחושת הבלבול והניכור בקרב הציבור.

הן הפוליטיקאים והן הפקידות הבכירה במשרדי האוצר והבריאות הם עובדי ציבור ותיקים ולכן הם גם האחראים, לטוב ולרע, על נקודת הפתיחה ממנה יצאה מדינת ישראל למאבק בנגיף. אם אפילו שמץ מהטענות המושמעות היום על מערכת בריאות רזה ומורעבת במשך שנים ואפילו על מחדל הוא נכון הרי שהיה צריך לשקול, כבר מהתחלה, אם אלו היו ועדיין האנשים הראויים לקבל החלטות לגבי המשך המאבק והיציאה מהמשבר. המציאות מוכיחה שעושים במלאכה כלשהי זמן רב עלולים להיכנס לדפוס מחשבה עיוור לאפשרויות אחרות. יותר מכך, הוותק שלהם במערכת עלול לגרום להם להיות שבויים בצל החלטותיהם הקודמות ולקבל החלטות בניסיון להצדיק החלטות שקבלו בעבר.

כבר עם הופעת מגפת הקורונה בארץ עלו טענות על הכנסת שיקולים פוליטיים באופן ההתמודדות עם המחלה ובאופן הצגת הדברים לציבור. אם היו טורפים את הקלפים כבר בהתחלה, ומזרימים למערכת קבלת ההחלטות כוחות רעננים ובלתי תלויים שהפוליטיקה מהם והלאה ומקימים מעין סנהדרין של אנשי מקצוע בינתחומי, היינו יודעים ששקלנו את כל האפשרויות בחשבון, סרקנו את המציאות על כל פלחיה ונהגנו מצוות "קנאת סופרים תרבה חוכמה". הליך כזה של קבלת החלטות היה מגביר את אמון הציבור ויוצר שיתוף פעולה טוב יותר בין ההנהגה לעם. התנהלות ברוח זו הייתה יכולה גם לחסום טענות בדבר הכנסת שיקולים פוליטיים באופן ההתמודדות עם המשבר.

מדינת ישראל שילמה מחיר כבד. אזרחים ותיקים רבים נותרו עם הרושם שהם ממודרים מהחברה ונזנחים לגורלם. בחסות מצב החירום הוגבלה תנועתם וחירותם של אזרחים, עסקים הושבתו תוך השארת סימן שאלה בדבר יכולתם להתאושש ומאות אלפים נוספו למעגל האבטלה. שיא המאבק בנגיף כבר מאחורינו וזהו הזמן שבו השאלות מתחילות להישאל והתהיות לעלות. הרקמה החברתית בישראל עומדת למבחן מכריע. פעם המוזות שתקו כשהתותחים רעמו, לא עוד. הימים בהם סגדנו למנהיגים וקיבלנו כל מילה שלהם כדברי אלוהים חיים הם נחלת העבר. החברה הישראלית, בוגרת טראומת מלחמת יום הכיפורים, לא מסתפקת בהשוואה בינינו לבין ארה"ב, איטליה, ספרד  ועוד מדינות אחרות אלא כבר עתה מעלה תהיות האם לא יכולנו לקבל את אותה תוצאה במחיר חברתי וכלכלי נמוך יותר. האם גישת משרדי האוצר והבריאות בימים שלפני המשבר לא החמירה את המחיר שגבתה המגיפה, והאם בחסות השימוש בצווי חירום נעשו דברים שלא ייעשו, מבחינה כלכלית וחברתית. מעל הכול, יישאל מה היה תפקיד הפוליטיקה בהתנהלות של החודשים האחרונים.

אם המשבר היה מנוהל עם פחות פוליטיקה ויותר אנשי מקצוע הדבר עשוי היה להנמיך את תחושת התסכול והכעס הציבורי שכבר מבעבעים ועלולים אף להבשיל למחאה ולדרישה להקמת ועדות חקירה בדומה למחאתו של מוטי אשכנזי לאחר מלחמת יום הכיפורים שסחף אחריו ציבור שלם. 

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומרצה בחוג לכלכלה וניהול באקדמית גליל מערבי