קריאה ראשונה

סיפור של חורף

טעימה מהספר 'שעות הערב' מאת חררד רווה.
היום הזה לא יהיה אבוד ומבוזבז כקודמיו, מחליט בנחישות פריץ פן-אכטרס הצעיר כשהוא מתעורר באחד הבקרים בחדרו בבית הוריו. הוא משתוקק לתת משמעות לחייו | אבל מהי אותה משמעות? היכן היא מסתתרת? | חדש בהוצאת 'עם עובד'

חושך עדיין שרר השכם בבוקר 22 בדצמבר 1946, כאשר, בקומה הראשונה של הבית ברחוב סכילדֶר־קָאדֶה 66 בעירנו, התעורר גיבור הסיפור הזה, פְריץ פָן־אֶכטֵרס. הוא הביט בשעון היד המאיר שלו שהיה תלוי על מסמר. “רבע לשש," מלמל, “עדיין לילה." הוא מחה את פניו. “איזה חלום בלהות," חשב. “על מה חלמתי?" אט־אט עלה בידו להיזכר בתוכן החלום. הוא חלם שחדר המגורים מלא אורחים. "בסוף השבוע יהיה מזג אוויר טוב," אמר מישהו. באותו רגע נכנס גבר במגבעת. איש לא שם לב אליו ולא בירך אותו לשלום, אבל פריץ התבונן בו במבט חודר. פתאום נפל האורח ארצה בחבטה עזה. "זה הכול?" חשב. “ומה קרה אחר כך? שום דבר, נדמה לי." הוא שב ונרדם. החלום נמשך מן המקום שנפסק. האיש שכב, המגבעת לחוצה מטה אל פניו, בארון מתים שחור שעמד על שולחן נמוך בפינת החדר. “את השולחן הזה אני לא מכיר," חשב. “אולי הוא מושאל?" הוא הביט אל תוך הארון ואמר בקול רם: “בכל מקרה אנחנו תקועים איתו עד מחר." “לאו דווקא," אמר גבר קירח, סמוק פנים וממושקף. מתערבים שאצליח לארגן את ההלוויה עוד היום בשתיים בצהריים?"" הוא התעורר שוב. השעה הייתה שש ועשרים. “ישנתי מספיק," אמר לעצמו, “בגלל זה אני מתעורר מוקדם כל כך. יש לי עוד שעה לפחות". הוא התנמנם לאיטו ונכנס לחדר המגורים בפעם השלישית. איש לא היה שם. הוא ניגש אל ארון המתים, הביט לתוכו וחשב: "הוא מת ומתחיל להירקב." פתאום כוסתה הדמות בכל מיני כלי נגרות שמילאו את הארון עד שפתו: פטישים, מקדחים גדולים, מסורים, פלסים, מַקצועות, שקיות מסמרים וצבתות. רק כף ידו הימנית של המת הזדקרה מעליהם. "אין כאן אף אחד," חשב, “בכל הבית אין נפש חיה. מה לעשות? מוזיקה, זה יכול לעזור." הוא רכן מעל לארון אל עבר מקלט הרדיו, אך באותו רגע ראה שהיד בעלת הציפורניים הלבנות הארוכות בקצות האצבעות, שהכחילה בינתיים, מתרוממת לאיטה. בתגובה נרתע לאחור. “אסור לי לזוז," חשב, “אחרת זה יקרה." היד שבה ושקעה לאיטה. כשהתעורר חש מחנק. “עשרה לשבע," מלמל בהביטו בשעון. "איזה חלומות נוראיים יש לי." הוא התהפך ונרדם שוב. הוא שב ונכנס לחדר המגורים מבעד לווילונות ירוקים, כבדים. האורחים שוב היו שם. סמוק הפנים ניגש אליו, חייך ואמר: “אי אפשר. זה יהיה ביום שני בעשר בבוקר. עד אז נשאיר את הארון בחדר העיון." “חדר העיון?" חשב פריץ, “חדר העיון? יש לנו חדר עיון בבית? כמובן, הוא מתכוון לחדר הצדדי." שישה אנשים נשאו את הארון על הכתפיים. הוא עצמו הלך לפניהם כדי לפתוח את הדלת. “המפתח במנעול," חשב, “זה טוב". הארון היה כבד ביותר, ונושאיו פסעו לאט, בקצב אחיד. פתאום ראה שהתחתית מתחילה לשקוע ולהתעקם. “היא עומדת להישבר," חשב, “שוד ושבר! מבחוץ הגופה עדיין שלמה, אבל בפנים היא עיסה צהובה, דלילה. על הרצפה היא תיהפך לדייסה". כשהגיעו לאמצע המסדרון, כבר התקערה התחתית עד כדי כך שנפער סדק. מתוכו בצבצה לאיטה אותה כף יד שהרתיעה אותו קודם לכן. בהדרגה יצאה זרוע שלמה. האצבעות גיששו והתקרבו לצווארו של אחד מנושאי הארון. “אם אצעק, הכול ייפול," חשב פריץ. הוא הביט וראה איך התחתית הולכת ומתקערת והיד הולכת ­ומתקרבת אל צווארו של נושא הארון. “אני לא יכול לעשות שום דבר," חשב, “אני לא יכול לעשות שום דבר". הוא התעורר בפעם הרביעית והזדקף במיטתו. השעה הייתה שבע שלושים וחמש. היה קר מאוד בחדר. כעבור חמש דקות שבהן נותר לשבת, כאשר קם והדליק את האור, ראה פרחי כפור פרחוניים מכסים את המחצית התחתונה של החלונות. רועד הלך לשירותים. "בערב לפני השינה אני צריך לצאת לטיול קצר," חשב כששטף את עצמו במטבח, “ככה אישן שינה עמוקה יותר." הסבון החליק מבין אצבעותיו, והיה עליו לגשש זמן ממושך בחלל האפלולי שמתחת לכיור עד שמצא אותו. “יופי של התחלה," מלמל. "יום ראשון היום," נזכר פתאום, “איזו הפתעה נעימה." “קמתי הרבה יותר מדי מוקדם, שטות כזאת," אמר לעצמו. “להפך," חשב, "ככה היום הזה לא יהיה אבוד; הפעם לא אקום באחת עשרה". כשניגב את פניו החל לפזם, נכנס לחדר השינה, התלבש והסתרקמול המראה הקטנה שהייתה תלויה ליד הדלת וחֶצייהּ מעל למיטה. "עדיין מוקדם נורא," חשב, “אני עוד לא יכול להיכנס. דלתות ההזזה פתוחות". הוא התיישב אל שולחן הכתיבה הקטן שלו, לקח בידו ארנבון שיִש לבן בגודל קופסת גפרורים והקיש בו בעדינות על מסעד הכיסא. אחר כך הניח אותו על ערמת הניירות שממנה לקח אותו. ברעד קם על רגליו, נכנס שוב למטבח והוציא מארגז הלחם שתי לחמניות. את הראשונה בלע בכמה נגיסות, ואילו בשנייה אחז בין שיניו כשנכנס למסדרון כדי ללבוש את המעיל. "טיול בוקר מרענן, נהדר," מלמל. כשירד במדרגות ועבר ליד דלתם של השכנים מלמטה נבח אצלם כלב. הוא סגר בעדינות את דלת הבניין והלך לאורך התעלה המכוסה קרח עד לנהר, שהיה מכוסה גם הוא בשכבת קרח כהה מלבד במרכזו. נשבה רק רוח קלה. עוד לא היה הרבה אור, אך פנסי הרחוב כבר כבו. על מרזבי הגגות ישבו שורות של שחפים. הוא השליך על הקרח את פיסת הלחמנייה האחרונה שמעך לכדור קטן, ועשרות ציפורים נחתו סביבה. הראשונה שרצתה לתפוס אותה החטיאה. חתיכת הלחם החלה לנוע, התגלגלה אל פתח קטן בקרח ושקעה במים עוד לפני שתפס אותה השחף הבא. מגדל כנסייה השמיע צלצול יחיד. “יום מוקדם זה יהיה, יום מוצלח," חשב ופנה ימינה בעקבות גדת הנהר. “קר ומוקדם ואף אחד עוד לא יצא מהבית, אבל אני כן". הוא חצה את הגשר הגדול, הקיף את התחנה הדרומית וחזר מתחת לגשר התנועה. “נפלא לטייל השכם בבוקר," אמר לעצמו. "יוצאים החוצה, מרגישים רעננים ומקבלים מצב רוח טוב. היום הזה לא יהיה עוד יום ראשון אבוד ומבוזבז". כששב הביתה ונכנס למסדרון, נשמע במטבח קול רתיחת מים. בחדר המגורים מצא את אימו עורכת את השולחן לארוחת הבוקר. "את ממש לא מאחרת," העיר. “לאבא שלך יש שיגעון חדש," השיבה. "הוא רוצה לקום מוקדם ולעבוד קשה היום." פריץ נעץ בה מבט נוקב. פניה נותרו חתומות. אביו נכנס מן המטבח בגופיית חורף, כבר לבוש במכנסיים. הכתפות השתלשלו עד לרצפה. פניו עוד היו לחות. "בוקר, אבא," אמר פריץ. הוא הרגיש שכדי לומר את המילים האלה כאילו היה עליו לדחוף אבן במעלה כל קנה הנשימה, והיא נפלה עכשיו לרגליו. “בוקר, נערי," ענה אביו. הם התיישבו לשולחן. "אני צריך לשים לב," חשב, “אני צריך להתבונן בתשומת לב". מהרגע שאביו החל לאכול, הוא לא גרע עין ממנו. "הוא לועס ללא קול," חשב, “אבל הפה נפתח כל הזמן." הוא הביט בצוואר שלו והרגיש זעם גואה בקרבו. “שבע יבלות," אמר לעצמו, “למה אף פעם לא הסיר אותן? למה לא להיפטר מהן, לכל הפחות?" אימו מזגה תה. היא גמעה בקול עדין. אביו הביא את הכוס רק מחצית הדרך אל פיו: הוא שרבב את הראש קדימה, חידד את שפתיו וגמע בקול רם. “בדקת את האח, ילדתי?" שאל. “כן," השיבה אימו של פריץ, “הגחלים כבר לוחשות." כשסיימו התלבש אביו בחדר השינה והתיישב באנחה עמוקה על כיסא ליד האח, ספר בידו. פריץ התבונן בו כשהתיישב. “למה האנחה האדירה הזאת?" חשב, “למה לשחק את המפוּח?" הוא התבונן בראש המכוסה שיער שחור שדהה פה ושם, מסורק לאחור, בשפתיים העבות שחייכו חיוך יגע ובכפות הידיים החומות, שאצבעותיהן העבות, הקצרות, הפכו אט־אט, אחרי מישוש זהיר, את הדפים. הוא עצמו ישב על הספה סמוך לחלון. רכון מעט הדליק את הרדיו וחיפש את התחנות. “סונטה של באך," מלמל, שילב אצבעות על עורפו, התרווח והאזין. אביו עישן מקטרת ונשף לאיטו, בסילונים דקיקים, את העשן הכחול.  "פריץ," קראה אימו מן המטבח, “איפה השארת את המפתחות לעליית הגג?" "הם לא היו אצלי," השיב כשנכנסה. “אז אצל מי הם היו, לדעתך?" שאלה. “לא אצלי," אמר. “לא הבאת פחמים אתמול?" המשיכה. “הרי אתמול אתה הבאת פחמים." "לא," אמר, “לא הבאתי פחמים. אולי את היית למעלה ואחר כך הנחת את המפתחות באיזה מקום על השולחן." הוא קם ונכנס למטבח. אימו באה בעקבותיו. "הם באמת לא על מדף החלון?" שאל, הרים את הווילונות והעביר יד על כל המדף שמתחת לחלונות. "המפתחות היו אצלך," אמרה אימו. “חייבים למצוא אותם, אחרת האש באח תכבה. אתמול הם היו אצלך, אתה האחרון שהביא פחמים". הוא הביט בה, בפניה הכחושות, בשיער האפור, בפלומה סביב הפה והסנטר ובזרועות המתנועעות ללא הפוגה. “הושיענו נא," חשב, "הקול רם מדי. מאין יבוא עזרי?" אביו נכנס למטבח בגרביים. הוא אחז בידו בספר הסגור, אצבעו נעוצה בין הדפים. “מה שוב קרה?" שאל, "תירגעו כבר." "אל תעשה עניין," אמרה אימו של פריץ, “בוא תיכנס; מי בכלל עושה כאן רעש?" "כל ההתנצחויות האלה," אמר אביו, “למה זה נחוץ, למען השם?" הוא הסתובב ונעלם במסדרון בראש מורכן. לך תראה אם המפתח לא תקוע עדיין במנעול," אמרה אימו.” פריץ עלה במדרגות לקומה של עליות הגג, מצא בתוך המנעול את המפתח, שמפתח שני נקשר אליו בחוט ברזל, פתח את הדלת ולקח איתו שקית נייר מלאה אנתרציט. למטה במטבח הטיל את המפתחות בקול קרקוש על מדף החלון. “עכשיו לא הבאת פחמים כמובן," אמרה אימו, שבדיוק נכנסה מחדר המגורים. “דווקא כן הבאתי," אמר, “הנה השקית." “לא ככה התכוונתי," אמרה. “אתה חייב להעביר אותם בעליית הגג מהשקית לדלי הפחמים, אחרת כל האבק הזה מגיע כאן אליי". ברגע שנכנסו לחדר המגורים כיבה אביו את המוזיקה ברדיו, פוגה לכינור ולצ'מבלו. “היללות האלה," אמר, “צריך קצת שקט." הוא הטיל את עצמו אל הכורסה באנחה כבושה למחצה, פתח את הספר והמשיך לקרוא. פריץ הביט בשעון שעל מדף האח. השעה הייתה עשר ועשרים. “הבוקר מתקדם," חשב. “בימי ראשון אחרים עוד הייתי שוכב עכשיו במיטה, כלומר עוד לא אבד זמן רב." הוא הלך לחדרו, שלף מן הכוננית ספר אחר ספר, עלעל בכל אחד מהם והשיבו למקומו. “קר כאן מדי," מלמל, חזר לחדר המגורים, הוציא עיתון מהסל והתיישב ליד החלון. בחוץ ראה את העוברים ושבים הולכים במהירות בפנים מתוחות ונוקשות. השמיים היו חלקים, בגוון צהוב, עכור. הוא התיישב על הספה ועקב אחר המתרחש בחוץ. בשעתיים שאחז בעיתון בלי לקרוא בו עברו בכיוונים שונים ארבעה חיילים, שתי נשים, כל אחת מהן עם עגלת תינוק, זוג צעיר שהגבר בו נשא ילד קטן, נער על אופניים שהרכיב נערה מאחוריו וחבורת ילדים מלווה בשני גברים. הוא ראה איך אחד השכנים, שהכלב שלו לא רצה לחזור הביתה, מנסה לתפוס אותו בקריאות פיתוי ובאיומים. “אני יושב כאן ואישאר לשבת ולא אעשה כלום חשב. “חצי מהיום עבר." השעה הייתה שתים עשרה ורבע. הוריו לבשו מעיל. “שים לב לפעמון," אמרה אימו, “אנחנו יוצאים לסיבוב." אז הביטה מן החלון והמשיכה: "כדאי שנזדרז; נראה שעומד לרדת שלג. מהר, אבא, קדימה. נתראה תכף. תנעל את הדלת אם אתה יוצא?" "תנעל את הדלת אם אתה יוצא," חזר ואמר לעצמו פריץ כמה פעמים. אחרי שהוריו ירדו לאיטם במדרגות והוא שמע את דלת הבניין נסגרת, הדליק את הרדיו. הקריין בדיוק ציין את השעה: שתים עשרה עשרים וארבע. הוא הוציא מכיסו קופסית טבק סגלגלה, מצופה ניקל, גלגל סיגריה, סרק את לוח התדרים המואר אך שום דבר לא מצא חן בעיניו. הוא כיבה את המכשיר, הלך במסדרון אל החדר הצדדי, שעל שולחן הכתיבה היו מפוזרים בו בערבוביה דפים וספרים פתוחים, פתח קופסת טבק עשויה עץ, צבט קומץ בין אצבעותיו, הכניס לקופסית שלו והשיבה אל כיסו. בדרך לחדר המגורים נעמד אל מול המראה הגדולה במסדרון, עיווה את פיו שמאלה ואחר כך ימינה; אחר כך את השפה העליונה למעלה ואת התחתונה, מבפנים החוצה, למטה. אחר כך התבונן בפניו מן הצד, הביא מן המטבח מראת גילוח קטנה, עגולה, אחז בה סמוך לפניו והתבונן כך בראשו, בשתי המראות, מלמעלה, מאחור ומשני הצדדים. אחר כך כיבה את האור במסדרון ופתח את דלת החדר הצדדי. “לאור היום," אמר חרש. אחרי שהתבונן פעם נוספת בראשו מכל כיוון, הסתרק ושב והדליק את האור. "עלינו לבחון את ההשפעה המשולבת של אור היום ואור המנורה", אמר לעצמו. “דומה קצת ללפת," אמר בקול רם, “אבל אפשר גם להצביע על שנינות". הוא נאנח, תלה שוב את מראת הגילוח על ידית החלון במטבח ונכנס לחדר המגורים. השעה הייתה כמעט אחת. הוא התיישב על הספה. “עברנו את החצי," חשב, “אחר הצהריים כבר החל לפני שעה. זמן יקר בזבזתי, שאין להשיבו." הוא הדליק את הרדיו, אך עוד בטרם התחממו הנוריות שב וכיבה אותו, קם, פתח את דלתות ההזזה ונכנס לחדר האחורי. הוא הזיז הצידה את הווילון הארוך והצמיד את פניו לאחת הזגוגיות. מצחו הותיר כתם שמנוני על הזכוכית. הוא שב ונצמד אליה והביט למטה. בגינת הבית הצמוד מצד ימין עשה כלב קייסהונד את צרכיו מתחת לרודודנדרון. שלושה מעילים היו תלויים לאוורור על חבל כביסה. על שביל הבטון של הגינה שמתחתיו, איש שָׂב שיער קצץ בול עץ. מפעם לפעם התעופף כפיס ממהלומותיו אל־על. הוא נעץ את ניביו במסגרת שבין שתי הזגוגיות, העביר את לשונו על הזכוכית והלך למטבח. כאן הוציא משקית נייר שבפינה קומץ זרדים להסקה, הניח אותם על שולחן המטבח ופתח בשקט מוחלט את החלונות הנפתחים פנימה. מיד אחרי שהאיש הקוצץ הכה בבול העץ, הוא השליך כפיס עץ הרחק אל הגינה, בכל פעם למקום אחר: על החצץ, על אבני המסלעה או אל הגדר; ותמיד בכוח, כך שהשמיעו קול עז. בפעם הרביעית נעמד האיש, אחרי שהרים את הכפיסים, והתבונן ארוכות ובתשומת לב. פריץ השליך עוד זרד אחד על הקצה השמאלי של השביל, ואחר כך סגר את החלון ונאנח "השעות הריקות," מלמל והסתובב. ברגע שנכנס למסדרון, שמע את קולות הוריו במדרגות. “זללת ממתקים?" שאלה אימו כשנכנסה. “הופה־היי, אני לא יכולה להתאפק," המשיכה, תלתה במהירות את המעיל על המתלה ומיהרה להסתגר בשירותים. אביו נכנס לאט, מתנשם, אל חדר המגורים ופתח את הדלת בדחיפה עזה, קצרה. השעה הייתה אחת וחצי. "נאכל משהו?" שאלה אימו, “להכין תה או קפה?" “לא משנה לי," אמר אביו. “קור כלבים בחוץ," המשיכה, “נושבת ממש רוח של רחוב מִידֶנוֶך." "רוח מזרחית את מתכוונת, רוח מזרחית," אמר פריץ, אל תשתמשי בכינויים שזרים לא יבינו." “מה אתם רוצים?" שבה ושאלה, “תה או קפה? יש עוד קפה, אגב." “תה, שיהיה תה," אמר פריץ. “קפה," אמר אביו כמעט בד בבד. “אכין קפה, בסדר. פריץ?" החליטה, “גם אתה תשתה, לא?" "תכיני לי קפה עם מים רותחים בלי חלב," אמר פריץ. “לא," אמרה, “אני לא מכינה קפה שחור." בינתיים ערכה את השולחן ופרסה לחם. “למי מתחשק דג מלוח?" שאלה. “לי לא, בבקשה," אמר פריץ. “לך, אבא?" שאלה. “אוי לא, לא מתחשק לי כל כך," ענה אביו. “הדגים שבמטבח שוכבים בצלחת כבר שלושה ימים," אמר לעצמו פריץ, “הם כבר ירוקים. הבצל הקצוץ השחיר." אז אצטרך לזרוק את הדגים האלה," אמרה. “אחר כך עוד תתלוננו למה אני אף פעם לא קונה דג מלוח. כשאני קונה, אף אחד לא נוגע בו, ובסוף הוא מגיע לפח."  "נו טוב, תביאי אותם," אמר פריץ. הם התיישבו לשולחן. “מוזר לראות," אמר אביו, “כמה גרוע מנקים את הדגים האלה בימינו." "כן," אמרה אימו, “הם יודעים שיקנו אותם." “יש סכין נקי?" שאל פריץ אחרי שחתך ואכל את הדג שלו, “אני רוצה לקחת ריבה." תביא בעצמך סכין נקי," ענתה. “שני שלישים מהיום כבר עברו,"" חשב, “ובשארית הערב יהיה לי טעם רע בפה." בתום הארוחה המשיכו לשבת שעה קלה. "נעשן קצת להנאתנו," אמר פריץ. בדיוק החל לגלגל סיגריה כאשר הציע לו אביו סיגר מן החפיסה. “נראה טוב," אמר ולקח אותו. "גלגל לי סיגריה," ביקשה אימו. הוא גלגל סיגריה דקה והושיט לה. היא תחבה אותה לפיה עד חמישית מאורכה, באמצע שפתיה. בכל פעם הוציאה אותה, אחוזה בין אצבע לאגודל, ועישנה בשאיפות קצרות, נושפת מיד אחריהן, עוד לפני שהספיק העשן למלא את חלל הפה. "את מעשנת בצורה נורא מסורבלת ומגוחכת," אמר פריץ. "קודם כול את צריכה להחזיק את הקצה בחלק החיצוני, היבש, שלהשפתיים. חוץ מזה את צריכה להחזיק את הסיגריה בזווית הפה ולא להוציא אותה כל כך הרבה פעמים. וכשאת מוציאה אותה, אז בין האצבע לאמה." "להעמיד פנים שאני מתבדח," חשב והמשיך בקול גבוה, מעווה את פניו לחיוך. “ככה," אמר וניסה לשלוף את הסיגריה מתוך פיה, אבל היא נשארה דבוקה לשפה העליונה. "איי!" קראה. “איי!" “די, מספיק כבר," אמר אביו ונשף פתאום ענן עשן גדול. “אבל היא חייבת ללמוד את זה," אמר פריץ. אימו כיבתה את הסיגריה והניחה אותה בחריץ המאפרה. כשפינתה מהשולחן נשכב אביו על הספה, התיישב כדי לחלוץ נעליים, בהה עוד רגע ואחר כך ניגש אל ארון הספרים. מעט לפני הארון החליק, בעט ברגלו השמאלית באוויר אך הצליח להתייצב. "היי!" קראה אימו, “היי!" “לא קרה כלום," אמר פריץ, “את לא צריכה לצרוח ככה." אביו שלף ספר מן המדף, חזר לשכב על הספה ובידו הפנויה נבר בשערו. “הופה־הופה, הָאח," אמרה אימו. היא התבוננה באש ואמרה: "היא בוערת יפה. תזכרו, שניכם, להשאיר אותה ככה. כשהקומקום באמצע." היא הדגימה איך צריך להציב את קומקום האלומיניום מול החלק העליון של פתח ההזנה, כך שהפתח יישאר פתוח מעט. "אחרת הכול נשרף תוך שעה," אמרה. היא הלכה למטבח. פריץ הביט בשעון. “הכול אבוד," חשב, “הכול נהרס. השעה שלוש ועשרה. אבל הערב עוד יכול לפצות על הכול." אביו גישש בימינוֹ בין הספה לקיר. “מה אתה מחפש?" שאל פריץ. “כן," ענה, "אני מחפש משהו." “משהו נפל מאחור?" שאל פריץ. “המצית," השיב אביו. אימו נכנסה. “איבדת משהו?" שאלה. “כן," ענה אביו, "כן." “מה אבא איבד?" שאלה את פריץ. “את המצית," השיב הלה, “הוא התגלגל בין לבין." "תזיז רגע את התחת העצל שלך," אמרה, וכאשר קם אביו, הרחיקה את הספה מהקיר. חפץ נוקשה נפל על הרצפה. פריץ התכופף, מישש, מצא את מתקן הנחושת הזעיר והושיט אותו לאביו. הלה כבר רכן מעל הספה כדי להישכב. "קודם צריך להחזיר אותה למקום," אמרה אימו. פריץ דחף את הרהיט בדייקנות אל הקיר. אביו הפיל את עצמו עליו, שב והצית את הסיגר שכּבה ונשכב. פריץ התיישב בכיסא סמוך לחלון והביט בְּברווזים המדדים על הקרח בתעלה. הוא עלעל בלוח זמני הרכבות שנטל ממדף האח. אימו ישבה ליד האח וסרגה בצמר לבן. “המסרגות מתקתקות כמו שעון מהיר," חשב. כך עברו שלושת רבעי השעה. הוא התיישב על כיסא לפני הספה סמוך לרדיו והתבונן באביו. “הוא ישן," אמר לעצמו והדליק את המקלט. הקומקום החל פתאום לשרוק במטבח. "שייפסק הרעש הזה," חשב, “שייפסק לכל הרוחות." אימו מיהרה אל המטבח; עד מהרה חדלה השריקה. היא חזרה לחדר והביאה תה. "האזינו עתה ל'לָה פָבוֹריט' של קוּפֵּרֶן," אמר הקריין. כשהחלה היצירה להתנגן אמרה אימו: “זה לא כינור, נכון? אבל זה גם לא פסנתר. זה בטח צ'מבלו. זה באמת צ'מבלו?" "כלי משגע, לא?" אמר. "שכחתי לכבות את הגז," אמרה פתאום, “תוכל לכבות אותו?" הוא הלך למטבח וסגר את הברז הזעיר. כשחזר כובה הרדיו. אביו נשען, יושב למחצה, על מרפקו. השעון הראה ארבע ושתים עשרה דקות. צלצלו בדלת. פריץ הלך לפתוח. “מי שם?" קרא בקול. לא היה מענה. “מי שם, לעזאזל!" צעק. “מי שזה לא יהיה, בא לי להחטיף לו סטירה," אמר בקול רם. “אה, זה אתה," אמר כשצעיר שחור שיער וממושקף הגיע לגרם המדרגות האחרון. “שלום," אמר בחיוך שהתפוגג מיד. “יכול להיות גרוע יותר," חשב. האורח היה שברירי למראה, ופצעונים שמנוניים כיסו את פניו הסמוקות, הגרומות. נו־נו, אדון פָן־אֶכטֵרס," אמר האורח, “מה שלומו?" “תודה לך, אדון פָן־אֶכטֵרס," השיב פריץ, "ואתה?" אחר כך נכנסו השניים פנימה. “אינָה תבוא אחר כך?" שאלה אימו של פריץ אחרי ברכות השלום. “העניין הוא, אימא," אמר הצעיר בחיוך, "שאינָה לא מרגישה כל כך טוב. כך שהמטרה היחידה של הביקור שלי היא להודיע שלא נבוא לאכול." הוא נד בראשו. “קצת הקריח," חשב פריץ. אוי ואבוי," אמרה אימו, “מה שלומה?" "ככה, לא כל כך טוב,"" אמר הצעיר. “תחכה שאכין לך משהו לקחת, יוֹפּ?" שאלה. היא הלכה למטבח. "מה קורה כאן?" שאל יוֹפּ. “מה כבר יכול לקרות?" חשב פריץ. "מה יכול לקרות?" אמר. השתררה שתיקה קצרה. “מאז שיוֹפּ עזב את הבית, אבא," המשיך בנימה קלילה, "אני מסתדר איתו מצוין." יוֹפּ חייך. אביו הדליק את הרדיו ומצא ולס. הוא תופף בידו לפי הקצב על ברך ימין. אימו מזגה תה. “קח עוגייה," אמרה ליוֹפּ. “אנחנו כבר אכלנו מהן." שעת הדמדומים הגיעה. פריץ הדליק את האור. זה גרם לזמזום ברמקול. “בֵּן בֶּנדֶר שר ‘על הקרח' בליווי תזמורת," אמר הקריין. אביו סובב את הכפתור וכיבה את הרדיו. "התקלקלו לנו השירותים," אמר יוֹפּ לפריץ. "אלוהים אדירים" אמר הלה, "קפאו לגמרי? או שקפאו חלקית ונסתמו? במקרה כזה אולי אפשר לעשות משהו." “מה אכפת לי," חשב, “מה זה ענייני?" "כן, זה כנראה מה שקרה," אמר יוֹפּ. “יש לך משהו דק שהוא גם מאוד חזק ואפשר לכופף אותו?" פריץ נכנס למסדרון וחיפש בארון השירות עד שמצא קצה של חכה. “זה יעזור לך?" שאל כשנכנס.  לא," ענה יוֹפּ, “חבל עליה. זאת חכה מצוינת." פריץ החזיר את הקצה למקומו. “מוטב כך," אמר לעצמו. “למה אני חושב ככה?" חשב. “איזו זכות יש לי להיות כל כך לא אכפתי?" אימו נכנסה לחדר המגורים וסיר בידה. “תקשיב," אמרה ליוֹפּ, "כאן יש בשר ברוטב. רסק תפוחים הכנסתי לצנצנת ריבה, היא בפנים בין העולש ותפוחי האדמה. אם תעטוף אותו בעיתונים ותשים בתיק הזה" — היא הושיטה לו סל קניות קלוע — “הוא יעמוד זקוף ולא יתקרר." יוֹפּ לבש את המעיל וכחכח. “אתה מתחיל להקריח יופי," אמר פריץ. הוא התבונן בפדחתו של יוֹפּ, בקו השיער שנסוג נסיגה ניכרת משני צידי המצח. “אני שם לב שאתה נהנה לומר את זה בניצחון מסוים," אמר יוֹפּ. הוא פנה ללכת, מאזן בזהירות את הסיר שבתיק. “דרישת שלום וכל טוב," אמרה אימו. "גם את זה עברנו," אמר לעצמו פריץ. “איזה לחץ, הפעמון פשוט לא נח לרגע." אביו ניגש אל האח, אחז בידית של מכסה פתח ההזנה ושמט אותה בקול רועם. “הוא עומד לטנף," חשב לעצמו פריץ, "ואני מוכרח להסתכל. למה אני לא יכול להפסיק להסתכל?" אביו הטיח בחוזקה כמה פעמים את מקטרתו בקצה פתח האח; מקצת מן הטבק השרוף נפל לרצפה בין המכסה לבין האח. אחר כך סגר את המכסה בטריקה עזה. אימו ערכה את השולחן והביאה את האוכל. "יכול להיות שחלק מתפוחי האדמה עוד קשים," אמרה כשהתיישבו לשולחן, “אבל אין מה לעשות. אם יש לכם מקום טוב יותר לאכול בו, אז קדימה." "אין קשים, עד כמה שאני רואה," אמר פריץ. “אל תגזים עם הרוטב", אמרה, “אל תמלא לך בריכה. אני יכולה להכין עוד, אבל הוא יהיה מימי." “הרוטב הזה מדהים," אמר פריץ, “הוא באמת טעים מאוד. לא צריך כל כך הרבה ממנו, כי הוא סמיך וטוב." “רוטב מצוין," חשב," הוא באמת מעולה." “אבא, איך הטעם, אם יורשה לי לשאול" שאל בנימה רשמית, ראשו מוטה הצידה. “טעם מצוין, עליי לומר," השיב אביו. בתום הארוחה התיישב האב ליד האח, ששם ישבה אימו לסרוג אחר הצהריים. פריץ יצא ללבוש את המעיל וחזר לחדר. “לאן אתה הולך?" שאלה אימו, שפינתה מהשולחן. "בוא תישאר איתנו בבית." "אני חסר מנוחה," אמר פריץ, “אני חייב לצאת. אני חושב שאלך הפעם ליָאפ אֶלדֵרֶר, ואם לא, אז ללואי." הוא וידא שיש לו טבק ונייר גלגול בקופסית, הכניס אותה לכיס המעיל ויצא. בחוץ היה די קר. נשבה רוח דרומית־מזרחית עזה. שום כוכב לא נראה בשמיים. כשהגיע לנהר פנה שמאלה והלך על הגדה המרוצפת גרניט. הוא חצה גשר בעל מעקות אבן עבים, המשיך ללכת על הגדה הנגדית, עבר ברחוב צפוף וסואן ולבסוף נכנס לרחוב שלאורך תעלה, שמחסנים ניצבו בתחילתו. בבית מספר 71 צלצל בדלת שזגוגיתה מכוסה בסבכת ברזל. קודם לכן עלה בשבע מדרגות כניסה עשויות אבן צפחה. מצילת הַמשיכה השמיעה תחילה קולות עמומים; רק אחר כך השמיע הענבל שני צלילים נוקבים, צלולים. הוא המתין חצי דקה, צלצל שוב וירד במדרגות כלעומת שבא. “סיכויי ההצלחה של הערב הזה פחתו עד מאוד," אמר חרש. "הזמנים קשים." הוא חזר באותה הדרך. כשהיה קרוב לבית, נכנס בשערו של בית רחב, גבוה, סמוך לנהר, וצלצל בפעמון. כשנפתחה הדלת, קרא כלפי מעלה: “אֶכטֵרס, כן." מלמעלה רכן מישהו החוצה והביט למטה. "אומר שנית: אֶכטֵרס, פָן," קרא פריץ. “בסדר, תעלה, גם זה משהו," קרא האיש מלמעלה, “יותר טוב מכלום." כשהגיע פריץ למעלה, המתין לו צעיר גבוה מאוד ששערו בלונדיני, דליל, מסורק לאחור. הוא לא לבש ז'קט, ואת האפודה לבש הפוך, בלי עניבה. "באתי מרוב שיעמום," אמר פריץ. “היה לי יום עמוס, רציתי להתאוורר קצת. סליחה שאני מפריע לך בעומס העבודות שלך בלימודים, בעבודת המחקר. במה אתה עוסק בימים אלה?" הם נכנסו לחדר ללא וילונות. הוא לא היה גדול, אך גם לא צפוף. בפינה בער תנור נפט גדול, אבל לא היה סירחון באוויר. לצד הקיר משמאל עמד שולחן, בצד האחר ניצבה מיטה מתקפלת וביניהם שני כיסאות. "בצילום," אמר הצעיר ונטל ספר מן השולחן. "ניסויים בסרט צילום רגיש לצבעים," קרא פריץ. “אתה מתקדם בעניין הזה, לואי?" שאל. "לפעמים נדמה לי שכן," השיב הצעיר והשליך פיסת לחם אל הקיר. "קישטה, חתול," אמר וסטר על ראשו של חתול שחור מנוקד בכתמים לבנים שניתר לחיקו. החתול קפץ בחיפזון ארצה ונכנס אל מתחת לכיסא שליד החלון, שפריץ עמד להתיישב עליו. “הם כבר לומדים," אמר האחר. “חשבתי, לואי, שהחתול שלך שחור," אמר פריץ. “יש כמה," אמר לואי, “כן־כן, הרבה." “כמה?" “חמישה, נדמה לי," אמר לואי. “הם מסתובבים חופשי?" שאל פריץ. “לא גרים כאן עוד אנשים?" "לא," אמר לואי. “כשקָאדֶה בסטודיו שלו, אשתו מביאה אוכל לו ולחתולים. יש להם חדר משלהם. מאז שהם חרבנו על כמה ציורים, אסור להם להיכנס לסטודיו." “אהה, אני מבין," אמר פריץ.  "כשמישהו נכנס לחדר," המשיך לואי, “הם יושבים יחד בצורה מכובדת, על שולחן." “תחליש קצת את התנור," אמר פריץ, “הוא בוער בצהוב מדי פעם." בשעה שלואי טיפל בתנור, התבונן פריץ בקרח שעל הזגוגיות וחקר את הגבישים שהסתדרו בזוגות מנוּצים. "אל תכעס," אמר לואי כשהזדקף והתיישב שוב לשולחן, “תן לי רק לסיים את ההערות האלה, אחר כך אעמוד לרשות כבודו."  "בסדר," אמר פריץ, אבל הדברים לא חדרו לתודעתו. עיניו עקבו אחר הצורות של גבישי הקרח והוא שתל ביניהם שוב ושוב את אצבעו, וזו המסה אותם ויצרה חור קטן ועגול. “זה היה מזמן," חשב, נפנה למחצה והביט בלואי שישב רכון מעל לספר. על פרק ידו היה שעון שטוח, גדול, קשור ברצועה אפורה, רחבה. בין שפתיו התנדנד עיפרון. "הייתי אז בן שתים עשרה, אולי שלוש עשרה," חשב פריץ. "היינו במרפסת. מי היה שם? לואי, פרַנס, יאפּ, בֶּפּ ועוד כמה, אני לא זוכר איך קראו להם." הוא עצם את עיניו. “אני זוכר," חשב. "הם הלכו הלוך ושוב על מעקה המרפסת בקומה הרביעית, לואי ופרַנס. המעקה לא היה רחב מכף היד שלי. והאחרים רק צחקו. איך הם יכלו לצחוק?" הוא פקח את עיניו, הביט בלואי ושב ועצם אותן. "כל כך הרבה אומץ היה להם," חשב, “איזה שפע. או שזה היה חוסר מודעות לסכנה? אולי. אני נתקפתי בחילה, וכאב לי מאחורי העיניים כזה הייתי. מין גירוי בעצם הזנב. מפוחד הייתי, מפוחד נשארתי. ככה זה." הוא נאנח. “להיות לואי, או פרַנס, זה מה שחשבתי," אמר לעצמו. “ולהביט בהם, ולהיות לא מרוצה." "אני מחפש מעטפה," שמע את לואי אומר. הוא חיטט בתיקים, מצא בין גיליונות הנייר משהו שלכד את תשומת ליבו והחל לקרוא בו בתשומת לב.  "כן," חשב פריץ. “והיה גם העציץ ההוא. להשליך אותו על מישהו מהקומה הרביעית וברגע האחרון לצעוק: זהירות! כדי שיספיק לקפוץ הצידה ברגע האחרון. ואף פעם לא קרה אסון. איך זה ייתכן? להסביר את זה אני לא מסוגל." הוא האזין לדממה ושמע בתוכה את שעונו מתקתק. “או בַּשביל," חשב לעצמו. "היינו ארבעה והתגרינו בשישה חזקים כמונו. הם ברחו. אחד מהם תפסנו, לקחנו אותו איתנו וקשרנו לעמוּד והשארנו אותו לבד, וכבר החשיך. ללואי לא היה אכפת." פתאום שמע רשרוש נייר. לואי סיים, סובב אליו את כיסאו ואמר: "ובכן, אדון אֶכטֵרס." "הרשה נא לי לשאול את כבודו על בריאותו," אמר פריץ. "כרגיל," השיב לואי, "כרגיל." "כבר הוכח," אמר פריץ, “שאין אתה נתון בגוף בריא. משפחה ידועת חוליי דם, ככל הנראה. הרחב קמעה, אם רצונך בכך, על אודות התסמינים." "איך אני יכול להגיד את הדברים האלה?" חשב, “למה אני לא יכול לעצור את זה?" "התסמינים ידועים," אמר לואי. "כאב הראש מרפה לפעמים?" שאל פריץ. “לא ולא," אמר לואי, "צר לי לאכזב אותך בעניין זה." "כשאתה עובד, או קורא, או כותב, הוא שב ומכה במלוא הכוח, לא?" שאל פריץ, “גם עכשיו?" “בוודאי, גם עכשיו," אמר לואי. "אתה הולך ודועך אם כך, מידרדר במדרון התלול?" שאל פריץ, "וממתין בסבלנות לסופך?" "אח, לאורך זמן זה בהחלט מעצבן, אני חייב לומר," השיב לואי וכיווץ לאיטו את מצחו. "כשזה נמשך כבר שנים, לא חדל לרגע אז אתה חושב לפעמים" — בקולו נשמעה לפתע נימה קלילה —שהסוף לא יהיה נורא כל כך. לאורך זמן, אתה מבין, לאורך זמן אתה מתחיל לפקפק." פריץ התבונן בראשו של לואי, שעיניו בהקו בוהק דהוי. "כאילו הושרו זמן־מה במים חמים," חשב. נעשה חם. שוב קפץ החתול אל חיקו של לואי ושוב הוא סטר לו. "הוא מעמיד פנים שהוא נותן לו מכה מבלי משים," חשב פריץ, "אבל הפעם זו תנועה מחושבת בפרקי האצבעות, בדיוק על הראש." החיה לא נרתעה מיד. לואי הרחיק את ידו מעט הלאה והכה חזק יותר. החתול קפץ מעליו ביללה. "זה נשמע כמו: אימא'לה," אמר פריץ. הם צחקו. "אתה אוהב חתולים?" שאל לואי. "ואתה?" שאל פריץ. "ואתה?" "לא," אמר פריץ, "הם נראים לי בעצם בעלי חיים חסרי נשמה." "בחיי," אמר לואי, “אני לא מבין איך אפשר להחזיק בהמות כאלה בבית." החתול המוכה נכנס אל מתחת למיטה המתקפלת והצטנף סמוך לדלת. מתחת לווילון נראו רק הזנב וכמה שערות משפמו. "הֱיו רחומים אל בעלי החיים וחוסו על הציפורים," גיחך לואי. "כלב," המשיך, "את זה אני עוד יכול להבין." "הוא יכול להיראות נאמן כל כך," אמר פריץ ועיווה את פרצופו בחיוך עד שנאלץ לפהק "סיפרתי לך פעם את הסיפור המוזר על הכלב בבּלוּמֶנדָל?" שאל. "לא," אמר לואי ונרכן לפנים. "בית בבּלוּמֶנדָל," סיפר פריץ. "בית גדול, בית מידות. גר בו זקן אחד, לבד. לגמרי לבד. יום בהיר אחד אומרים השכנים: המון זמן כבר לא ראינו אותו. אתה יודע איך זה, כל אחד מלחיץ את האחר. הם מקיפים את הבית. הכול דומם. הכול סגור, הם לא מצליחים להיכנס משום מקום." "ברור שלא," אמר לואי "הם מזעיקים את המשטרה," המשיך פריץ. "באים שני שוטרים, פורצים חלון קטן, פותחים את המנעול ונכנסים בזהירות. הכול שקט. דממה מוחלטת בפנים, אין קול. הם פוסעים פנימה על שטיח רך ועבה. אחר כך הם מגיעים למרגלות גרם מדרגות. על המדרגה הראשונה ניצב לו יפה־יפה ראש של איש זקן ומביט בהם. הם נבהלים עד מוות ושולפים את האקדחים, מתבוננים בראש ומתקדמים הלאה." הוא השתהה לרגע. "כן, תמשיך," אמר לואי. "כעבור כמה מדרגות," המשיך פריץ, “הם מוצאים זרוע, ובראש גרם המדרגות חצי כף רגל. בשני מקומות נוספים הם מוצאים עוד חתיכות. הם מתקדמים בזהירות רבה וסורקים את הקומה. ולבסוף הם שומעים צרחה נוראית. כאילו חותכים שם בני אדם לאט־לאט לנתחים. הם נכנסים לחדר שינה קטן. על הרצפה, ליד המיטה, בין קרעי פיג'מה, מוטלות החתיכות שעוד חסרו להם. ובפינה יושב כלב שחור, גדול. מה דעתך?" "באמת יפה מאוד," אמר לואי לאיטו, “זה באמת סיפור מעולה." "האיש היה חולה," המשיך פריץ, “ונדמה לי שהעוזרת בדיוק יצאה לחופשה של שבוע. באותו זמן הוא חלה. זה מה שעלה מהחקירה מנתיחת הגופה. כשהוא מת, לכלב לא היה מה לאכול, כל הארונות היו סגורים. מה עוד נשאר לו לעשות?" "זה סיפור נפלא בעיניי," אמר לואי. פעם אחר פעם העמיד את העיפרון על השולחן, הביא אותו בין שתי האצבעות לאגודל ואחר כך הניח לו ליפול. "סיפור למופת, כמו הסיפור על הרופא ושני הילדים." “מה זה?" שאל פריץ. "זה סיפור נחמד מאוד," אמר לואי, "וטבעי כל כך, לא מאולץ בכלל. לאבא יש בן, ילד קטן, ופעם אחת הוא אוחז בראש שלו ומרים אותו. הוא עושה את זה עוד פעם, ואז — קנאק! — נשבר הצוואר. מת. מזעיקים רופא והוא אומר: הילד מת, איך זה קרה? לא יודע, אומר האב, השתוללנו. אבל בטח עשית משהו מיוחד אומר הרופא. לא־לא, אומר האב, פשוט הרמתי אותו — ככה — וכדי להדגים הוא אוחז בראשה את האחות הקטנה, בת גילו בדיוק, ומרים אותה. קנאק! גם הצוואר שלה נשבר. לפחות הם הבינו איך זה קרה. נחמד, לא?" הם צחקו. "איך בעצם נראה הסטודיו?" שאל פריץ. "אנחנו חייבים להמשיך לדבר," חשב, "אסור שהשיחה תדעך שוב." הם קמו וחצו את המסדרון. לפני המטבח עברו בדלת האחרונה מימין ונכנסו לחדר מרווח מלא ציורים שהושענו אל הקירות בכל הצדדים. על הרצפה באמצע החדר נערמו תיקים בחמש ערמות. “מה זה?" אמר לעצמו וניגש אל מדף האח, שלוח קטן עמד עליו. “זה משהו מיוחד," חשב.. בציור נראתה אישה זקנה יושבת ליד החלון, במבט מתוך חדר מגורים. "שיתוק," מלמל. הפה שבדיוקן היה פעור באלכסון כלפי מטה והשפה התחתונה הייתה משורבבת מעט עם הלשון. הוא הביט בחור המשולש שבזגוגית. “חד כל כך, מוקפד כל כך," חשב. “זה מדהים.“"אתה בא איתי?" שאל לואי. הוא אחז בידית הדלת. "צא בזריזות אחרת אחת החיות תקפוץ פנימה." בדרכם במסדרון פתח דלת אחרת. בחדר קטן קצת יותר ישבו על שולחן ארבעה חתולים, זקופים, זנבם כרוך סביב רגליהם הקדמיות. על מדף האח דלקה מנורת שולחן ללא אהיל. "כבה רגע את האור כדי לעצבן אותם," ביקש פריץ. לואי כיבה את האור. בחשכה הביטו בהם שמונה עיניים ירוקות. מבעד לזגוגיות הנָּציץ שבדלת האח האיר אור אדום קלוש. "בוערת כאן אש," אמר פריץ. “כמובן," אמר לואי, “אחרת יהיה להם קר." כשחזרו לחדר של לואי, הוא פתח את המיטה המתקפלת. "אני הולך לישון עכשיו," אמר, התפשט ונכנס למיטה בבגדיו התחתונים. פריץ לקח אגרטל ירוק ממדף החלון, אחז בו רגע כשפִּתחו צמוד לאוזנו, הקיש בציפורניו על הזכוכית והתיישב. הוא הביט בשעונו. השעה הייתה תשע ורבע. “מחצית הערב עברה," חשב. כעבור כמה דקות של שתיקה אמר לואי: "הגיע הזמן שתלך." "סליחה," אמר פריץ. "אנחנו זזים." "כבה את האורות," אמר לואי והושיט את ידו. “אדון אֶכטֵרס, היה לי לעונג רב." "בחישוב קר," אמר לעצמו פריץ כשעמד בחוץ, “נוכל לומר: יש לנו עוד חצי ערב. אך זוהי הצגה חסרת שחר של מצב העניינים. הערב אבוד, אין כבר שום דרך לשנות את זה." כשהגיע הביתה ישב אביו על כיסא ליד השולחן וקרא. "משהו חדש?" שאל באנגלית. “לא, שום דבר," השיב פריץ. עננה כבדה של טבק מקטרת עמדה באוויר. על משענת הכיסא ליד האח היו תלויים בגדיה של אימו. “כן," אמר לעצמו, “הגענו הביתה." אביו בהה נכחו ללא נוע. יד ימינו הייתה מונחת פשוטה על ספר קטן. אט־אט הפנה את מבטו אל פריץ. “רק שלא יגיד משהו," חשב פריץ. מן החדר האחורי נשמע מדי פעם קול מתייפח, חנוק. "הוא חנוק ולא ברור," אמר לעצמו פריץ, "הוא לא חזק מספיק שאוכל לשמוע אותו. אני לא יכול לשמוע אותו." הוא חלץ נעליים ופשט גרביים, הניח אותם מאחורי האח ויצא מן החדר על קצות האצבעות. במטבח צחצח שיניים. הוא שמע קולות רקיעה בחדר המגורים; מעט אחר כך כבה האור. הוא שמע שמדליקים את מנורת הקריאה בחדר השינה, וכעבור חצי דקה מכבים אותה. “אני משוכנע שכבר שבועות לא הלכתי לישון מוקדם כל כך," חשב. "אדונַי רועי," אמר בקול רם, פרץ בצחוק ונאלץ להשתעל. במראת הגילוח התבונן בשיניו, עצר את נשימתו כדי שהמראה לא תכוסה אדים. אחר כך נכנס לחדרו, סגר את החלון, שהיה פתוח מעט, הגיף את הווילונות והתפשט. הוא פשט גם את בגדיו התחתונים ואחרי שהסיר את המראה מהקיר והשעין אותה על הרצפה על אחת מרגלי השולחן, הביט בעצמו, עירום. הוא שינה את התאורה בכך שהגביה את מנורת השולחן וסובב את האהיל רבע סיבוב למעלה. לאחר ההתבוננות הזאת הציב את המראה כך שאחרי מעט כוונון לאחור הצליח לראות את כל גופו. אחר כך נטל לידו את מראת הגילוח ופסע אל המסדרון. הוא רעד. בלי להשמיע קול הפעיל את מתג התאורה והתבונן בבריח של דלת הדירה. “נעול," מלמל, הרים את מראת המסדרון הכבדה מעל המסמר והשעין אותה על הדלת. הוא התרחק ושב והתקרב, מציב את המראה הגדולה בכל פעם בעמדה שונה מעט. כשראה את דמותו בשלמותה, הכניס את הבטן, והחזיק את הראי הקטן ביד שמאל, כך שיוכל לראות את כל גופו, תחילה מן הצד ואחר כך מאחור. אז תלה את המראה הגדולה במקומה, כיבה את האור וחזר לחדרו. "כישלון," מלמל חרש, "כישלון חרוץ. איך ייתכן? יום מבוזבז לגמרי. הללויה." במילה האחרונה עקב אחרי תנועות שפתיו בראי הקטן בשעה ששב ותלה אותו ליד הדלת. הוא לבש את בגדיו התחתונים, נכנס למיטה ועד מהרה נרדם. הוא טייל על שביל ביער. “טיפשי שלא נעלתי נעליים," אמר לשתי גברות שהלכו משני צידיו. רגליו היו יחפות, והענפים והאבנים החדות בשביל הצר אילצו אותו לפסוע בזהירות. "קיץ משגע," אמרה אחת הגברות. “זאת השאלה," השיב, “לא לגמרי בטוח אפילו שזה קיץ. תביטי בעץ האשור הזה." הוא הצביע על אשור עבות, העצים סביבו היו מכוסים עלווה ירוקה, ואילו הוא עמד בגוני סתיו צהובים וחומים. "איך ייתכן?" חשב, “איך אפשר להסביר את זה?" מעט אחר כך הם היו ברובע עירוני צפוף ועלו במדרגות לדירה בקומה גבוהה. כשהגיעו למעלה, קיבלה את פניהם אישה לבושת שחורים ואפורת שיער. הגישו תה והוא הציג את עצמו לנוכחים. אחרי שלחץ את ידן של שתי גברות זקנות, הגיע לספסל. שלושה צעירים ישבו עליו, שעונים לאחור. שניים מהם לבשו חליפת ערב שחורה; השלישי לבש סרבל אפור. הוא התקרב וראה שלשני לובשי השחורים יש ראשים לבנים כשלג, כאילו הם עשויים סיד או גבס; פניהם היו חסרות תנועה, והעיניים בהו בתקרה ללא מבע. גם כפות ידיהם היו עשויות מאותה תרכובת דמוית אבן, שהותירה עקבות של גרגירים על ריפוד הספסל. "אין מוצא," חשב ולחץ את ידם, שהושיטו באיטיות. זרועו של כל אחד מהם צנחה בחזרה כמו בול עץ. את פלג גופם העליון לא הניעו. אז עמד מול האדם השלישי. “הוא בגובה של ילד בן שמונה בערך," חשב, "אבל למה הראש שלו נראה מפחיד כל כך?" הראש היה גדול כמעט כמו פלג הגוף העליון, ושטוח מלמעלה. גם הוא היה לבן, עשוי מאותו חומר דמוי סיד. "הצוואר הזה, זה מחריד," חשב. הראש החל להיטלטל על צוואר דק כמו צינור של שואב אבק העיניים, גדולות ובולטות, נעו כל אחת בכיוון אחר, לא תלויות זו בזו. כשהושיט פריץ את ידו, הרים היצור את זרועו הימנית. היא לא הסתיימה בכף יד אלא בצבת סרטנים שחורה. “הצילו!" חשב פריץ, “מאין תבוא ההצלה? מה עליי לעשות?" הוא התעורר שטוף זיעה. "שמעתי חבטה?" חשב. “לא, זה שום דבר," אמר לעצמו. הוא קם והלך למטבח לשתות מים. השעה הייתה אחת וחצי. הוא נותר עומד זמן־מה והקשיב לדממה, ואחר כך מיהר להיכנס אל מתחת לשמיכות. כעבור כמה רגעים שב ונרדם.

­