“הסתכלתי על עיניו נטולות ההבעה ורגלו הקטועה, ובכיתי בלי הפסקה”

אפרים רימל, שאיבד את אשתו ציפי ובתו התינוקת בתאונת דרכים קטלנית, מספר בראיון ל'ישראל היום' על הכאב הבלתי נתפס שלא מרפה: "היינו משפחה מאושרת של שבע נפשות, ועכשיו נותרו בבית שלושה ילדים קטנים"

אפרים רימל, תושב היישוב נווה צוף, שאשתו ציפי בת ה-34 ובתם התינוקת נעם ע”ה, בת השלושה שבועות, נהרגו בתאונת דרכים קטלנית בכביש 443 לפני חודשיים, מספר לעיתון ‘ישראל היום’ על הכאב הבלתי נתפס שלא מרפה.

בשבוע שעבר הוגש כתב אישום נגד הנהג הערבי שגרם לתאונה, טארק כורד. הוא מואשם בהמתה בקלות דעת, גרימת חבלה חמורה, פציעה, נהיגה במהירות העולה על המותר, נהיגה ללא ביטוח וגרימת נזק לאדם או לרכוש.

בחודש האחרון עובר אפרים רימל שיקום בבית החולים שיבא, אך הוא לא מפתח ציפיות. “בשבוע שעבר שוחח איתי אחד הרופאים הבכירים כאן, והיה מאוד ישיר. למעשה, הוא אמר במילים עדינות: ‘תתרגל למצב הנוכחי, לכיסא הגלגלים, כי יש סיכוי סביר שכך תישאר לתמיד”.

אפרים מספר: “היינו משפחה מאושרת של שבע נפשות, ועכשיו נותרו בבית שלושה ילדים קטנים, כי אמא, אבא ושני אחים לא חזרו מביקור משפחתי בירושלים”.

קולו נשבר. “לא הייתי בהלוויה ולא נפרדתי מציפי ומנעם. את איתי ראיתי מאז רק פעמיים, כי הוא עדיין מאושפז בשערי צדק, ולהגיע אליו במצבי מחייב אמבולנס מיוחד.

“כשהייתי אצלו החזקתי את היד שלו, העברתי מבט על רגל שמאל שלו, שנקטעה מתחת לברך, והסתכלתי על העיניים הכחולות שלו, שפקוחות עכשיו ללא הבעה. בכיתי בלי הפסקה. אמרתי לו שאני אוהב אותו ומתגעגע אליו, ביקשתי שיהיה חזק ויתעורר.

“זה לא מעניין אותי. חשוב לי שהצדק ייעשה, אבל לא יעזור לי אם הרוצח הזה ייכנס ל־24 שנים בכלא. ציפי תחזור? נעם תחזור? איתי יבריא? אני אוכל ללכת? על המעשים שלו אי אפשר לשלם מחיר. המציאות לא תשתנה, והעונש לא יעצור את הנהג הבא, שייסע כמו מטורף ויהרוס משפחה שלמה”.

על מצבו של בנו איתי בן ה-12, המאושפז במצב קשה מאוד, מספר אפרים: “בהתחלה, הרופאים נתנו לו 24 שעות לחיות. אחר כך נתנו עוד 24 שעות. ואז שבוע. הילד חזק. הוא מחזיק מעמד כבר חודשיים, וממלא אותי בתקווה שיוכל להשתקם”.

מתי ראית אותו לראשונה? הוא נשאל.

“אחרי חודש, לפני שלקחו אותי לשיקום בתל השומר. נכנסתי אליו לחדר, ולא האמנתי שזה הילד שלי, שאוהב לשחק כדורגל וכדורסל, לצחוק ולהכין עם החברים שלו פתיתים על גזייה. בכיתי. הוא נראה כל כך חסר אונים. העיניים שלו היו מזוגגות, והשיער התארך. נגעתי בו, והוא לא הגיב.

“זו היתה הסיטואציה הכי כואבת שחוויתי. לא קל להיות כאן, בשיקום, ולחשוב שהוא כל כך רחוק ממני. אמנם ההורים שלי, בני משפחה וחברים נמצאים לידו כל הזמן, אבל זה לא כמו אבא.

“כמה ימים לפני התאונה הזמנו אולם ביישוב, כדי לחגוג לו שם את העלייה לתורה בשנה הבאה. לא הספקנו לקנות לו תפילין, אבל תכננו שאלמד אותו לקרוא את פרשת השבוע, כי בעבר הכנתי ילדים לקראת הבר מצווה. אני לא מתכוון לבטל את ההזמנה. אני עדיין מקווה שנהיה שם יחד”.

אפרים מוסיף בראיון: “ההורים של ציפי עברו לגור בבית שלנו, וזה נותן לי שקט נפשי, כי הם שומרים על סדר היום של הילדים, מסיעים אותם לחוגים, לוקחים אותם לקופת חולים. המצב הזה הוא לא טבעי.

“הילדים עדיין לא מעכלים את האובדן. שאלתי את לאה כמה פעמים מה היא והאחים שלה מרגישים, אבל היא תמיד התחמקה. נראה לי שרק עכשיו היא מתחילה להפנים. בימים של הגשמים הקשים היא ביקשה מאיטה, אמא של ציפי, להכין סיר מרק וללכת יחד לכניסה ליישוב, כדי לתת לחיילים. זה מה שאמא שלה נהגה לעשות. מאוד התרגשתי כשסיפרו לי”.

אפרים מחכה לרגע בו יחזור הביתה, ובה בעת גם חושש: “עד שלא אפתח את הדלת, לא אקלוט לגמרי עד כמה החיים שלי השתנו. השיקום הוא למעשה מציאות מדומה. לא החיים האמיתיים. חודשיים אני בתוך בועה של בתי חולים. לא ישבתי שבעה על ציפי ונעם כי הייתי מורדם ומונשם. אפילו לא ביקרתי בקבר שבו הן נטמנו יחד, ולא בחרתי מצבה.

“השבתות כאן קשות עבורי, והחוסר מורגש עוד יותר. אני חושב על ציפי כששרים את הפיוט ‘ידיד נפש’ ובו המילים ‘נפשי חולת אהבתך’. כששרים את המילים ‘אל נא רפא נא’ אני חושב על איתי, והלב שלי נצבט. איך אגיע הביתה ואמשיך כרגיל כששום דבר לא רגיל כאן?”