הגזמנו עם נעמה? בואו נגזים עוד

במכה התשיעית שמתוארת בפרשה, שרר במצרים חושך חריג ביותר: "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו".

מה זה "לא ראו איש את אחיו"? פרשנינו מסבירים שזה לא היה רק חושך פיזי, אלא חושך מוסרי. חושך כזה שורר כשאיש לא רואה את אחיו, כשכל אחד מרוכז רק בעצמו ולא מביט בזולתו. התיקון לחושך הזה הוא ביחס אל הזולת, כפי שמתואר בהמשך: "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם". כשחיים בתודעה אכפתית של "כל בני ישראל", ולא כל אחד לעצמו, יש אור.

אפשר להרגיש מבוכה מול חגיגות השחרור של נעמה יששכר. אפשר לבקר את העובדה שחזרה ארצה במטוס ראש הממשלה, כמו אסירת ציון, וגם את ההיסטריה התקשורתית (עוד לא קיבלנו באמת עדכון על ארוחת הבוקר שלה).

אבל אחרי כל זה – אכפת לנו. גם מצעירה שנתפסה ברוסיה עם גראס. אנחנו דואגים לה והיא חשובה לנו. ערבות הדדית, פדיון שבויים, סולידריות – אלה המילים שהוציאו את נעמה מחושך לאור. עדיף להיות חלק מעם שמגזים בהתלהבות מהשחרור הזה, מאשר חלק מעם שלא אכפת לו בכלל שתירקב בכלא.

כשמביעים ביקורת מוצדקת, לא צריך למחוק את הערכים האלה. להיפך, אם הגזמנו עם נעמה בואו נגזים עוד. נשתמש באנרגיה הזו שמתברר שיש בנו, נרחיב את מעגלי האכפתיות האלה גם אל משפחות כמו גולדין ושאול ומנגיסטו, אל אחינו ואחיותינו בעוטף עזה, אל כמה שיותר אנשים סביבנו. שיהיה מואר.