ציף ציף מעל גלי הרשת

גם פייסבוק וגם טוויטר הן תופעות מדיה חברתית שהחלו בעשור הקודם. פייסבוק ב-2004 וטוויטר, למרבה ההפתעה, כבר ב-2006. אבל למעשה, רק בעשור הנוכחי הן הבשילו והפכו לבעלות נוכחות מתמדת בחיים הציבוריים, עד שקשה לזכור את החיים לפני היותן.

על חשיבות המדיה החברתית אפשר ללמוד מההתקפה האחרונה של סשה ברון כהן, שהאשים אותה כפלטפורמה מסוכנת לתעמולה והפצת שקרים. מבין השתיים, פייסבוק וטוויטר, דווקא טוויטר נראית לי מעניינת יותר כתופעה החשובה של העשור.

נכון, מה זה לעומת מאות האלפים שנהרגו בסוריה וקרוב ל-15 מיליון עקורים מאותה מלחמת אזרחים אצל שכנתנו, אבל אני משאיר לאחרים להתעמק במובן מאליו. טוויטר, בייחוד בישראל, מעניין ואף מרתק דווקא בגלל שלא כל כך תפס בחברה הישראלית - בהשוואה לפייסבוק למשל. ובכל זאת, הוא הפך לגורם השפעה רב עוצמה על דעת הקהל.

איזה עשור היה לנו! היכנסו לעמוד המיוחד של "סיכום העשור"

אבל אם ההמונים לא מתעסקים בטוויטר, אפילו לא עוקבים אחרי ציוצי אחרים, למה הוא כל כך חשוב? הסיבה לחשיבותו היא שהיקף התפשטותו בישראל, כמו גלי המים בעקבות הדף זריקת אבן, משרטטת את היקף האליטה השלטת בחברה הישראלית. מתוך כלל המשתמשים, יש ודאי מאות ספורות - אולי רק מאה אנשים בלבד - שהם במוקד ההשפעה.

אבל זו לא השפעה על "דעת הקהל", אלא השפעה פנימית. ב"1984" כתב אורוול שהקרב ניטש על תודעתם של כמה אלפים (אולי 5,000 איש) בחברה. בעידן של היום, השפעה דורסנית מושגת באמצעות טוויטר על תודעתם של מאות בודדות, ואלה יעבירו בתמסורת של גלי הדף את דף המסרים לאותם אלפים ספורים הדרושים כדי להשיג השפעה מכרעת על הממסד הקובע ברוב הבעיות שבפניהן ניצבת המדינה.

מי שמושפע בעיקר מטוויטר הם אותם עיתונאים, שמראש נתונה להם זכות היתר להשפיע על דעת הקהל באמצעות כתיבתם או שידוריהם בכלי התקשורת של הזרם המרכזי. כך יוצא שמצד אחד מעקב אחר ציוציו של עמית סגל, למשל, מאפשרים לעמוד על ההתפתחות האחרונה, אולי של חמש הדקות האחרונות. אבל כל זה יתיישן עד הערב. עיקר ההשפעה היא באמצעות הצלפות שוט הטוויטר לצורך יישור קו בין אנשי התקשורת. טוויטר מסייע מאוד ביצירת הקונצנזוס הממאיר של התקשורת כמעט בכל שאלה שצצה - מהבוקר עד הצהרים.

ההיבט הנוסף הוא הפיכת הטוויטר למכשיר חדשותי ולהעברת מסרים ישירה. הנשיא טראמפ שיכלל את השימוש בציוצים לכדי שליטה במקצב החדשותי, במחזור הכותרות, בהעברת מסרים אסטרטגיים לשליטי עולם.

בישראל, דווקא אהוד ברק הצליח להפוך את עצמו מאישיות נשכחת וזנוחה לגורם השפעה מרכזי בדעת הקהל של אותם מאות ואלפים בודדים שקובעים בנושאים מסוימים. הנושא הכי חשוב, שללא ספק היה גורם משפיע בתקופה מסוימת לגביו, הוא חקירות רה"מ נתניהו, תוך כדי העברת איומים ליועץ המשפטי מנדלבליט.

פתאום, מראש ממשלה נפל, הפך ברק לאורח מבוקש באולפני הטלויזיה בפריים טיים ובראיונות עומק ומאמרים בעיתון "הארץ". ברק מדובלל הזקן הפך לרלוונטי בזכות הטוויטר. 

אולם עד כמה הטוויטר אינו רלוונטי בהשפעה על קהל המונים למדנו מכך שברק נכשל לחלוטין במבחן הפוליטי של הבחירות. הוא עצמו לא הצליח להתברג לכנסת, וזאת לאחר שכנראה האמין שקמפיין החקירות (שהגיע לאחרונה לשלב כתבי האישום) ימנף אותו בחזרה לעמדת הטוען לכתר. ספק אם האמין שהרמטכ"ל הפושר שמינה - ביחד עם נתניהו - יהפוך למנהיג האלטרנטיבי לנתניהו.

הטוויטר הפך ליקום בפני עצמו. דמויות כמו בנו של ראש הממשלה, יאיר, שבקושי זכו בפינה בטורי רכילות, הפכו למוקד חדשותי של סופות תקשורתיות - הכל במשפט וחצי בטוויטר.

היקום הזה מכיל טבלה של הדמויות השנואות ביותר. מהיכרות עם אחדים, אני יודע שחלקם מותשים נפשית מהעומס של טרלולי הציוצים. המובן מאליו הוא שכל זה הינו עומס מדומה.

לזכות הטוויטר אפשר לומר שהוא מאפשר גם לנרדפים להכניס לתקשורת תגובה עוצמתית, כקונטרה להשתוללות המערכת המשפטית, למשל. אבל הטוויטר, באופן כללי, משיג את השפעתו כמסייע לאסטרטגיות שליליות. האסטרטגיה שבה דוגל הנשיא טראמפ ידועה כ"FUD" - ראשי תיבות של פחד, חוסר ודאות וספק. יצירת תחושות בלבול וערפל, חרדות ואיום היא היום המרשם של כל האסטרטגים המנהלים מניפולציות אגרסיביות על דעת הקהל. וטוויטר הוא ידידם הטוב ביותר.