ישראל היום
הסלפיזציה של התודעה
by דויד פרץ"סליחה אדוני, אתה יכול אולי לזוז קצת? אתה מפריע לסלפי שלנו". שתי תיירות איטלקיות מבקשות, בנימוס תקיף. הרי מואב מאחורי, ים סוף לצידי, וזו הצעה שלא מנומס לסרב לה. תוך כדי תזוזה, אני מבין משהו לגבי הרגע החשוב ביותר של העשור האחרון.
התקשורת, כמהדהדת תודעה האנושית, אוהבת לצמצם את הזמן החולף למספר אירועים מכוננים, לרגעי אלבום תמונות שכאלו. רגעים בהם אנו מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה חולף מעל ראשינו ואת נוצותיה נושרות עלינו. יום העצמאות, יום השואה, ימי הולדת, שנה לפטירתו של… שוב ושוב אנחנו מפקיעים כמה נקודות מקו הרצף של חיינו, מנסים לאכוף או לשלוט בכאוס האינסופי של החיים.
בבסיס המחשבה שאנו יכולים לקדש רגע כללי אחד על פני משנהו ולציין את חשיבותו כרגע משמעותי ביותר, עומדת ההנחה שהחיים שלנו כקבוצה כקהילה או עם, מלוכדים ומחוברים דיים, כך שהרגע המשמעותי עבורי מכיל משמעות גם להרבה מאוד אנשים.
איזה עשור היה לנו! היכנסו לעמוד המיוחד של "סיכום העשור"
תחשבו על רגעים משמעותיים בהיסטוריה, נשלפים בקלות מממגירות מוחכים בעשורים קודמים, נפילת התאומים, מכבי לוקחת את גביע אירופה, נטע ברזילי זוכה באירוויזיון. האם רגעים אלו השפיעו על חיינו בצורה מיידית? לא בטוח, אבל כולנו זוכרים ומזכירים אותם כרגעים מכוננים. מדוע? מפני שחשנו כחברה, כקבוצה, כקולקטיב, שמשהו משמעותי עבר עלינו. ואם יש משהו שנמצא בסכנת חדלון הוא הרגע האחד הגדול והמשותף לנו - לכולנו. ככל שחולפות השנים ומתרבים המסכים, כך גם הרגע המכונן צריך להיות חזק ועוצמתי יותר בכדי להיחרט בנו כרגע חשוב. לא מאמינים לי? תשאלו את יועץ הפרסום של בן לאדן.
לעצב אני מושלם, פוטושופי ומפולטר. סלפי "הקופה" המפורסם
אך מהו הרגע החשוב ביותר באינסטגרם? מתי התחולל הרגע החשוב ביותר בפייסבוק? מערכת החיים הוירטואלית עוסקת בפירור מוחלט של תודעת הקבוצה והחלפתה באני אולטימטיבי מבודד עם עוקבים. הסיבה שאנו כה מכורים לרשות החברתיות היא שהן מאפשרות לנו לעצב אני מושלם, פוטושופי ומפולטר, נקי מכל דבר שיפריע לנו לראות את עצנו כחלק מקבוצה גדולה או חברה משמעותית.
בחנו את עצמכם - האם אתם מכירים את המקום הראשון במצעד הלהיטים של גלגלצ? יש לכם מושג אילו שירים שהילדים שלכם שומעים באוזניות? אם פעם היינו רואים חדשות, סרטים או סדרות טלוויזיה, דנים בהם ותוך כדי הופכים לקהילה, כיום, אלוהי האלגוריתם יקבעו לנו מה נחווה בבדידות ממסכת - חתול שנראה כמו היטלר, וידויי העצמה, או פרסומת לעוד מוצר סיני כמו שימושי.
הרגע המשמעותי ביותר בעשור האחרון לא היה רגע אחד ייחודי, אלא רגע סלפיזציה של התודעה שנפרשה והשתחררה על פני מיליוני רגעים - המשותף לכולם - כולם רגעי סלפי שכאלו. הרגע בו שמנו מצלמה מול עיננו ואמרנו: אני מרכז היקום והצילום שלי עם חיוך ברווז הוא הדבר החשוב ביותר בעולם.
שכן מה שווה מגדל אייפל אם הוא לא נוכל להכניס אותו מאחורינו בתמונה? למה טובה מלחמה אם לא ניתן להעלות ממנה סטורי של 200 לייקים לפחות? ומה חשובים החיים שבין הפוסטים, אם כל מה שאנו רוצים זה את הרגע הזה שבו אנו מעיפים את כולם מחוף החלומות, רק בכדי שנוכל להצטלם לבד עם הים ונאמין שפרט לנו לחברינו ולכל מלייקקנו, אין עוד איש חשוב בעולם, שכן הסלפי הזה הוא אני.