הצלקת שמזכירה לי את הדוז פואה

יום שבת, 9 במאי, 1998, רחוב בלפור בבת ים. השעה כמעט אחת בלילה. אני שוכב במיטה, בוהה בתקרה ומתקשה להירדם. בעוד כמה שעות יתקיים המבחן שיקבע את הדירוג שלי במתמטיקה. מבחן משמעותי עבור הנער ההישגי שהייתי. לפתע מגיחה מכונית ומפרה את השקט. מתוכה מתנגן בפול ווליום השיר "דיווה" בביצוע של דנה אינטרנשיונל, ומיד אחריה עוד אחת, ואז עוד אחת ועוד אחת. הבנתי שמשהו קרה, שדנה ניצחה. 

הייתי תלמיד ישיבה בכיתה ט' כשדנה הביאה את הגביע השלישי ארצה, ולעולם לא אשכח את הלילה ההוא. בחלומות הכי נעימים שלי, לא דמיינתי שעשרים שנה אחרי, אעמוד במרחק מטרים ספורים מהבמה ההיא בליסבון, הפעם כעיתונאי שנשלח לשם כדי לספר לכם את הסיפור של נטע ברזילי, הזוכה הישראלית הרביעית בתחרות.

התחלתי לעבוד ככתב לפני 15 שנה, ומאז אני מסקר באדיקות את תחום הבידור, הטלוויזיה והרכילות בישראל. שבעה מדורים בשבוע, חמישה מתוכם מתפרסמים מדי יום בעמוד האחורי. בתוך השגרה במדינה שמייצרת יותר מדי סיפורים דרמטיים, מדובר בתחום שלא תמיד זוכה להערכה או חשיבות גדולה במיוחד, לפעמים אולי לזלזול, אבל על הפופולריות שלו אצלכם הגולשים, ובכלל, אי אפשר להתווכח. 

איזה עשור היה לנו! היכנסו לעמוד המיוחד של "סיכום העשור"

בעשור האחרון אני מסקר גם את האירוויזיון. לא סתם מסקר, אלא נוסע למדינה המארחת את התחרות, משתתף באירועים המרכזיים ושותף לפסטיבל יחד עם העיתונאים מכל אירופה. בניגוד למה שאולי אפשר היה לחשוב, אני לא פריק של התחרות, אבל כשאני נוסע כנציג של העיתון הגדול בישראל, ומלווה את הנציג הישראלי, מתלווה לסיקור תחושה לויאליות ופטריוטיות שלא קיימת בסיקור אחר - גם עבור המשלחת ועוד יותר עבור המדינה.   

בעשור האחרון צברתי חוויות והגעתי לערים שכנראה לא הייתי מבקר בהן לולא התחרות, עיין ערך דיסלדורף. ברוב הפעמים נרשמה אכזבה ישראלית בתחרות ושום דגל מניילון שנופפתי או פלאפל שחולק במסיבה הישראלית לא הביאו לנו את הדוז. בשעות שאחרי עלה שוב התירוץ השחוק בעולם - "כולם אנטישמים" - ואני זרמתי. כי מה היה אכפת לי לחשוב שזה לא השיר הגרוע של מיי פיינגולד שגרם לנו לא לעלות לגמר, אלא השנאה ההיסטורית כלפינו. 

במאי 2018 נרשמה תפנית בעלילה האירוויזיונית, שיצרה את אחד הרגעים השמחים בהיסטוריה שלנו במדינה ושלי כעיתונאי בפרט. אז אם זה לא היה ברור עד עכשיו, רגע העשור שלי הוא רגע הניצחון של נטע ברזילי. שבועות ארוכים של ציפייה, הימורים ומתיחות הגיעו לנקודת רתיחה עם ההכרזה על נטע, ואני הייתי שם כשזה קרה. 

עם נטע, רגע אחרי הזכייה בליסבון

אחרי הרבה מאוד ראיונות, סיפורים וסיקורים, לא חשבתי שקיים רגע שישבור את שיאי הרגש שלי ויגביר משמעותית את קצב הדופק. ישבתי באולם ליד ההורים שלה בזמן הביצוע, עמדתי על השולחנות בחדר התקשורת בחלוקת הניקוד, בן לילה הפכתי לאויב הכי גדול של קפריסין וגם עקפתי בהפגנתיות (הזדמנות להתנצל בפני הנעקפים) את כל התור למסיבת עיתונאים כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה מול הזוכה.

בבוקר שאחרי שברתי שיא אישי חדש, כשכיכבתי לראשונה באייטם המרכזי של העמוד הראשון בעיתון. את הכותרות הפוליטיות ביטחוניות המדכאות תפס הוורוד של נטע. אז גם גיליתי פציעה ברגל כתוצאה ממפגש של הרגל עם חצובה של הצוות השוודי. בזמן אמת האופוריה גברה על הכאב, אבל הותירה צלקת לכל החיים. אם כבר צלקת אז לפחות שתהיה מרגע שמח ששווה לזכור.