ישראל היום
תדע כל לוחמת עברייה
by מאיה כהןמזיעים, מורעלים, נלחמים, מנצחים, ובעיקר נוטפי טסטוסטורון ומאצ'ואיזם – כך אפשר לסכם (בהכללה גסה כמובן) רבים מגיבורי סרטי הצבא הישראלים שעיצבו במשך עשרות שנים את תפיסת עולמנו הקולנועית באשר למערכת הגברית לובשת החאקי.
מבט חטוף על "מבצע יונתן", "בופור", "ואלס עם באשיר", "לבנון", "פוקסטרוט", "התגנבות יחידים", "שתי אצבעות מצידון", "לא שם זין", "כיפור", "אחד משלנו", "יוסי וג'אגר", "מסע אלונקות" ועוד, גם אלה שמגחיכים, צוחקים או מבקרים את המערכת דוגמת שלישית אסקימו לימון ב"ספיחס", או "גבעת חלפון אינה עונה", מבהיר כי ישנה תמה אחת ברורה ומשותפת לכולם – הגברים הם הגיבורים. החיילים הם אלה שמספרים את הסיפור. והחיילות? שיכינו קפה או יחכו לאהוב ליבן שיחזור הביתה לרגילה.
למרות שכמעט 60 שנה חלפו מאז טקס סיום קורס הקצינות בבסיס צה"ל בצריפין, שבו נשא ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון דברים על אודות חובת השרות של האשה בצבא ההגנה לישראל ועל השוויון בין נשים לגברים בצבא, ולמרות שתפקידים רבים נפתחו בצה"ל גם לנשים (המצב רחוק מלהיות שוויוני בצורה מלאה כמובן), כשהקולנוע הישראלי עסק בפולחן הצבאי שהפך חלק מהדנ"א שלנו, הוא הדיר מהמסך במשך עשרות שנים מחצית מהאוכלוסיה שממלאת בו תפקידים בחזית וגם בעורף, או במקרה הטוב – העניק להן תפקידי משנה.
איזה עשור היה לנו! היכנסו לעמוד המיוחד של "סיכום העשור"
היה זה אסי דיין שנתן להן קול בשנות ה-80 בסרטו "בנות", סרט שאגד שלל טיפוסים סטראוטיפים, מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, וניסה לשרוד את צמד המילים המאיים "טירונות בנות". אבל היה זה קול בודד בתוך שיח גברי מובהק.
אל הוואקום הזה הגיח בשנת 2014 סרטה של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש", שמתכתב עם הסגנון המלחמתי ההירואי בד בבד עם היותו קומדיה שחורה על מצבן של הפקידות שמשרתות בעורף. הדמויות הראשיות בסרט הן חיילות ג'ובניקיות בבסיס נידח בדרום הארץ, שמתהדרות בתפקידים חסרי משמעות ותוכן כמו מש"קית נייר וגריסה או מש"קית דואר ומתמודדות עם חבורת מפקדים שוביניסטיים, עם הטרדות מיניות ועם ההיגיון העקום שעומד בבסיס המערכת הפטריארכלית שמשמרת הגמוניה גברית על מדים.
גיבורות מורכבות ואמיצות. נלי תגר ב"אפס ביחסי אנוש"
הגיבורות של לביא (שמגלמות דאנה איבגי, נלי תגר, שני קליין ועוד), הן גיבורות מורכבות ואמיצות. נשים חכמות שנלחמות כדי להגשים את החלומות שלהן, גם אם הנשק היחיד שעומד לרשותן הוא אקדח סיכות משרדי. נשים שמזהות את הכוח שיש בסולידריות נשית, שמגייסות גם את הגברים למאבק אודות הזכות להישמע ולהרגיש בטוחות.
הרבה לפני מהפכת ה"מי טו", כתבה לביא את הטקסט הנבואי הזה שמלבד היותו סרט בעל משמעות אדירה בהענקת במה, קול ומסך לגיבורות שלה, הפך גם ליצירה מושחזת, שנונה, ביקורתית ומצחיקה שדי מהר סומנה כ"קאלט", זכתה בשבחים ובפרסים וללא ספק קבלה מקום של כבוד בפנתיאון הקולנוע הישראלי. לראייה, הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הרשמית של פסטיבל טרייבקה בניו יורק, שם זכתה לביא בפרס על שם נורה אפרון לבמאית בעלת קול ייחודי. רוצים עוד? בישראל צפו בו יותר מ-600 אלף איש והוא זכה ב-6 פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע לשנת 2014.
הקול הייחודי והחותם של לביא - שיש לקוות שיוביל יוצרות רבות בעקבותיה - קיבל תנופה מחודשת בספטמבר 2019 , אז הפך סרטה המכונן להצגה והשלים מעבר מוצלח ביותר מעולם הקולנוע לתיאטרון. תיאטרון בית לסין העלה את "אפס ביחסי אנוש", קומדיה מוזיקלית שכתב אורן יעקובי על פי הסרט, בבימויו של עידו רוזנברג.
יעקובי גם כתב את מילות השירים, ביחד עם עילי בוטנר, שאמון על הלחנים הפנומנליים שמשווים לכל המחזה הזה אפיל תיאטרלי קומי משעשע ומושחז. על הבמה מככבים בכשרון רב מגי אזרזר, משי קליינשטיין, דיאנה גולבי, מעיין תורג'מן, רון שחר, אסף הרץ, מאי קשת ועוד. וכן, גם אקדח הסיכות מקבל מקום מכובד משלו, כחלק אינטגרלי מהיצירה.
ובנימה אישית, את השרות הצבאי שלי העברתי במוצב על גבול לבנון, על מדי ב' דהויים, כשרובה M16 ארוך (הידוע בכינויו המדויק מטאטא) משתרך על גופי ולא מתאים כלל ל-1.60 המטרים שאני נושאת בגאון, מדגמנת עייפות כרונית של מישהי שלא ישנה שנה ותשעה חודשים אבל עם הרבה רעל בעיניים ותחושת שליחות.
כתצפיתנית ביחידה גברית - שלראשונה העניקה לנשים בצבא זכות להיכנס אליה - נושאת בתפקיד משמעותי בעל חשיבות עצומה לחיי החיילים שמסביבי שנכנסים למארבים במדינה עוינת, לא הכרתי (למזלי) את תחושת האפסיות וחוסר המשמעות של גיבורות "אפס ביחסי אנוש". אבל את ההגמוניה הגברית, את הפיקוד המאצ'ואיסטי ואת חוסר השוויון בין המינים "זכיתי" לקבל היישר מתוך המערכת הצבאית, שכמו על הבמה ועל המסך, חשבה במשך שנים שאני לא חלק מהדמויות שמספרות את הסיפור שלה.
יש לקוות שיצירות כמו יצירתה של לביא ויצירתם של אהרוני ובוטנר בעקבותיה, הן סימן מבשר לעשור חדש, לגיבורות חדשות ולסיפורים חדשים.