יהודי, עשה ספורט - והילחם בגזענות

במהלך עבודתי ככתב ספורט, נתקלתי תמיד בזלזול של חובבי הספורט בכל הקשור לספורטאי הישראלי הממוצע. "אנחנו, היהודים, אנחנו לא בשביל ספורט", הוא משפט שנאמר על ידי ראשון האוהדים ביציע ואחרון הפרשנים בטלוויזיה. עבורי, העשור האחרון הוקדש לניפוץ התזה הזו. לשמחתי, המשימה הזאת עוד לא הושלמה אבל אנחנו בדרך לשם.

ככל שהעמקתי במחקר ההיסטורי והעיתונאי שלי על הספורט היהודי, בכתבות שפורסמו באכסניה המכובדת שבה אני כותב ב-12 השנה האחרונות, גיליתי שאנחנו הישראלים אולי יכולים להאשים את את ה"ישראליות" בכישלונות המרובים שלנו בספורט - אבל בטח לא את היהדות שלנו.

איזה עשור היה לנו! היכנסו לעמוד המיוחד של "סיכום העשור"

יש כזה דבר ספורט יהודי ויש קו ישיר בין אלפי הספורטאים היהודים שנרצחו בשואה לבין אסתר רוט שחמורוב שאיבדה את כל חבריה בטבח באולימפיאדת מינכן בשל היותם יהודים, ועד גל פרידמן ושגיא מוקי. לא, לא רק היהדות מחברם ביניהם, אלא בעיקר הרצון להוכיח שהכישלון כאן אינו ידוע מראש רק בגלל המוצא שלנו, אלא להיפך, גנטיקה היא משהו שניתן להילחם בו. 

בעשור שבו האנטישמיות הרימה ראש בכל פינה, ובמיוחד בעולמות הספורטיביים, הפלטפורמה העיתונאית והתקשורתית, זו שנלחמת מלחמה יום-יומית מול ה"פייק ניוז", ביקשה לספר סיפור אחר על הספורט היהודי - גם דרך המדליות של ירדן ג'רבי ואורי ששון. הארגונים היהודיים ברחבי העולם הבינו את חשיבות הספורט ככלי להסברה ולשינוי חברתי, ובעיקר כמקום שבו צריך להילחם באנטישמיות ובגזענות. 

כשקולגות מרחבי העולם מבקשים להצביע על הגזענות בספורט הישראלי, ועל העובדה שאנחנו העיתונאים והחוקרים של הספורט היהודי לא מדברים על מה שמתרחש אצלנו מתחת לאף, נותר רק להצביע על הרכבה של נבחרת ישראל בכדורגל בעשור האחרון ולראות את גרף העלייה של השחקנים הערבים.

העשור הבא עלינו לטובה חייב להמשיך לעמוד סביב אותה המגמה: מלחמה בגזענות ואנטישמיות דרך הספורט. ישראל צריכה לעמוד בחוד החנית של המאבק.