אריק סיפר-שר את סיפורנו

כשמתבקשים לבחור את האירוע החשוב בעשור, יש בכך מן היומרנות של הכותב לחשוב שיידע לבחור באמת את האירוע המכונן מכל האירועים לאורך יותר מ-3,600 ימים.

ועדיין, מעטים הימים שבהם אנשים רבים צורבים לעצמם את אותו רגע משותף, שיילך איתם כל חייהם. אנשים זוכרים איפה היו כשמכבי ת"א ניצחה בפעם הראשונה את צסק"א מוסקבה בווירטון, מה עשו כשהנשיא קנדי נרצח בדאלאס, היכן תפס אותם רצח רבין ואיפה היו כשהקולומביה עם אילן רמון וחבריו לא באמת שבה לכדור הארץ.

חווינו הרבה מאוד רגעים שמחים, אבל אנחנו צורבים בעיקר את אלו העצובים - והרגע החשוב ביותר מבחינתי הוא היום שבו מת אריק איינשטיין.

אריק היה איש יחסית צעיר באותו יום. חמישה שבועות מאוחר יותר היה אמור לחגוג יומולדת 75. בעידן הנוכחי, אנשים לא אמורים למות בגיל 75 אלא אם הם סובלים ממחלות כרוניות מורכבות.

איזה עשור היה לנו! היכנסו לעמוד המיוחד של "סיכום העשור"

אריק בעיקר לא ראה טוב, והמפרצת התוך בטנית שהתפרצה אצלו בשעות אחר הצהריים של אותו יום שלישי היא מחלה אופיינית לאנשים מבוגרים, גבוהים ומעשנים. 74 זה מבוגר, לא זקן, גובהו היה 1.86 מטר, 1.87 כשהפועל ת"א היתה מנצחת, והוא עישן - וכשלא עישן, החזיק בפיו פומית פלסטיק כתומה.

למרות גורמי הסיכון, אריק, כפי שכתב סנדקו אברהם חלפי, צמצם את עצמו כדי נקודה אלמונית, שלא כדי להטריד בגופו מלכויות. להזמין רופא, או בכלל ללכת לבדיקה, זו היתה מלאכה לא מתקבלת על הדעת עבורו. "אני חושב שלוש פעמים כשאני עובר מהחדר שינה לסלון, אז ללכת לרופא?", נהג לומר. זו היתה תורתו, זו היתה אומנותו.

מאוד יכול להיות שאם היה נבדק מבעוד מועד היה נחלץ מהצרה הזאת, אבל אם היה נבדק זה לא היה כל כך אריק. הוא לא רצה להטריד ולהביך. לא רופאים, לא את האישה, לא את עצמו, גם לא את האנשים שמחכים על הספסל בתור לבדיקה. הוא רצה לחיות מצומצם, ויאללה הפועל.

לכן מותו סחרר והיכה את ישראל בהלם ובתדהמה, שלא תישכח. כי אריק, שנולד בעיר העברית הראשונה בתחילת מלחמת העולם השנייה, גדל וליווה פה את ישראל כמו אח בוגר, גדול ממנה כמעט בעשור. סוג של עד מומחה למה שהיה פה קצת לפני, וקצת אחרי, כשהכל היה קשה וחדש, או כפי שנהגו לומר היה טוב ולא ידענו, ועד שדברים התחילו להתקלקל והוא, בכישוריו האינסופיים ביכולות המשחק, החיקוי, ההומור, בירידה הנדירה לפרטים, ביכולת שלו ללכוד דמות ולהיכנס אליה אחד לאחד – סיפר-שר את סיפורנו.

למרות שיואב קוטנר אמר עליו שהוא הזמר הישראלי הטוב ביותר, אריק מעולם לא שיתף פעולה עם הפוטנציאל הכלכלי הכביר הזה ועשה מאמץ עצום להימנע מלהשיג לעצמו דיבידנד או רווחה כלכלית. לעיתים רחוקות, כשזה כבר קרה, זה נועד רק כדי לשבור קיר בסלון או להחליף קומקום שורק לתמי 4. במונחים של מקביליו הנוכחיים בזמר הישראלי – אריק היה קלושר.

אריק היה חסידו של הסדר הישן. אחר צהריים אחד התקשרתי אליו אחרי מסיבת עיתונאים מרעישה שבה הודיע קפטן הפועל ת"א שמעון גרשון על מעבר לבית"ר ירושלים. סיפרתי לו, והוא עונה לי בלעג של חוסר אמון "בסדר, בסדר". התעקשתי והוא ניתק בעצבים. בערב, אחרי שהתאושש בקושי מהבשורה - שאל אותי כמו ששואל ילד בן 5 "איך זה יכול להיות? - וניתק שוב.

כשספורטאי או מאמן, לא חשוב מי, עשה הישג יוצא דופן, ביקש ממני את מספרו וחייג אליו. אחרי שסיים לדבר, העידו הללו שזה היה הרגע המרגש בחייהם.

כי אריק, בדרכו המצומצמת, ידע לגעת באנשים בדרך הכי בלתי אמצעית שיש. כששמעו אותו – הוא היה הכי מדויק ואינטימי, מאהב של החיים. עד אותו יום שלישי מנוול, קרוב ל-11 בלילה, כשיצאה בשורת האיוב מאיכילוב.

זו היתה הלווייה בלתי נתפשת. תל אביב היתה שקטה כפי שלא הכרנו. בית הקברות האריסטוקרטי טרומפלדור, על 5,000 קבריו בלבד, קיבל משומקום ובהוראה מגבוה דייר חדש סמוך לחומה של ה"פר לה שז" הישראלי. אורי זוהר, חברו בעבר ואביהם של מי שהתחתנו עם בנותיו שירי ויסמין, עוד קרא תיגר וניסה לבדוק קבורה בירושלים, אבל נכנע.

טרומפלדור היה כה צפוף באותו יום, שבקושי אפשר היה לשאת את האלונקה בין ההמון ולהורידה לתוך האדמה. וההודעה שניסרה לי בראש הלכה ככה – מדינת ישראל מודיעה בתדהמה על מותו של אריק איינשטיין, הערב בתל אביב.