מספורטאית לעיתונאית - ועל עורך העל אבא ז"ל

בכניסה לישראל בנתב"ג, עם מדליה מאליפות העולם על צווארי וכשאני לבושה בגאווה במדים הלאומיים, הרגע המאושר שלי נהרס באחת כשנציג משרד החקלאות חטף את זר הפרחים שקיבלתי על הפודיום באליפות העולם בקליעה שנערכה בפינלנד.

שבוע לאחר מכן נשלח אלי "מברק הוקרה" ממדינת ישראל, שמתריע בפני, כולי בת 15, שבפעם הבאה שאייבא יבול מחוץ לגבולות המדינה אועמד לדין. למברק הוקרה אמיתי ממשרד הספורט, אגב, אני מחכה עד היום. 

סיפור זר הפרחים נשתל בלבי, ולאחר שתחילת העשור הנוכחי הציבה לי תמרור עצור בדמות תאונת דרכים ששלחה אותי עם צוואר שבור לשיעור של התבגרות בחיים במחלקה הנוירוכירורגית באיכילוב, כבר ממיטת בית החולים התחלתי לעבוד – בלהפיץ למערכות העיתונים את ההישגים של אחרים. בער בי לספר לאחיי הישראלים על הצלחות שמעולם לא סופרו, ועולם התקשורת הקסום חידד בי מוטיבציה אינסופית. אז הבנתי שרק בכביש עוצרים באדום. חבל שהנהג שפגע בי לא עשה את זה... 

איזה עשור היה לנו! היכנסו לעמוד המיוחד של "סיכום העשור"

עיתונות היא אורח חיים - לא בריא, בלשון המעטה - ומזה עשור שאני חיה, נושמת וחולמת את המקצוע הכולל עבודה לחוצה מסביב לשעון, דילוג על ארוחות כדי להספיק עוד ועוד, החלטות מורכבות בחיים האישיים והמשפחתיים. אבל בזמן שרבים רואים בכל אלה חסרונות, אני חשה רק את ההליום שהם מזריקים לי לכנפיים - וכבר עשור שאני מאוהבת.         

אני מכורה לריגוש, כי אין יום שדומה לקודמו. מחוברת לאלתור, ללחשוב באופן שונה ולצאת ממשברים, ומלוטפת מהפרסומים - שקובעים סדרי יום למדינה שלמה. ובעיקר, אני מחבקת את חומרי הגלם המגוונים והמסקרנים שעומדים מאחורי המילים שאני מקלידה או אומרת – את האנשים. 

כאשת עט נכתבו בלבי מאות אירועים. חלקם בעטו לי בבטן, חלקם הטיסו אותי לשמיים, אבל כולם ביחד מסמלים את הפסיפס העוצמתי שחוויתי בעשור האחרון הודות לתעודת העיתונאי, האצבע ה-11 שלי. הסימנים הכחולים על הכתפיים לאחר שהתגלגלתי מהר באולימפיאדת לונדון כדי להעביר אייטם לשידור בזמן, הנשימה שנעתקה כשניצול שואה שמעולם לא סיפר את סיפורו אמר לי שהוא מודה לי (לי?!) על השיחה בינינו, והזעם וההשפלה שהציפו אותי כשגיליתי שהזמנה לפגישה עסקית עם עורך מוערך היא בעצם דייט שהובאתי אליו במרמה.  

אני זוכרת את הפעם הראשונה שקיללו ודחפו אותי בהפגנה שביקשתי להביא את הקולות ממנה, את השקרים הראשונים שהפיצו עלי כתבים מתחרים או דוברים שחששו ממני כדי לשבור את רוחי, וגם את התביעה הראשונה שחטפתי, שביקשה להשתיק אותי בזמן שחשפתי עוול תקציבי - שבעקבות הפרסום תוקן. אני לא שוכחת את ההתרגשות שאחזה בי שמרואיין שיתף אותי בדמעות שהכתבה שלי שינתה את גורלו, ואת תחושת הסיפוק מהסקופ הראשון, אי שם בגיל 23, שהביא אותי ביום השני בעבודה לשער העיתון (מעריב). אלה דברים שבתום עשור, לטוב ולרע, נראים לי כה שגרתיים ליום עבודה.  

אבל דבר אחד לעולם לא אצליח לקבל כשגרה, גם לא בעשור הנכנס או בעולם הבא, את הקושי בסיקור משפחות שכולות. לא פעם אני הכתבת שצריכה לדפוק על הדלת המשפחה שאיבדה כעת את היקר לה מכל כדי להנציח את זכר אהובם מעל גבי העיתון. אלה ימים שאני מסיימת אדם אחר. לפעמים ממשיכה לשוטט ברחובות, או נוסעת קילמטרים ברכב בלילות, בניסיון להירגע.

פגשתי בני משפחה שהתייפחו בזרועותיי רגע אחרי הבשורה המרה שריסקה את חייהם. בכיתי ביחד איתם ועם רבים מהם נותרתי בקשר עמוק עד היום. היו בני משפחה שהיכו וסילקו אותי. כיבדתי אותם והבנתי לחלוטין את תחושותיהם. כשאני עורכת כתבה על מוות בעריסה, על גננת מתעללת, על ילד שטבע בבריכה או על משפחה שנהרגה בכביש, זה גומר אותי. המחשבות הבלתי פוסקות שמא היו אלה ילדיי מדירות שינה מעיני. המקצוע שבחרתי (וגם בחר בי) מאלץ אותי להתעמת עם החרדות שלי כאמא ומסיר את תחושת המגננה האנושית בכל תחומי החיים. אותה מגננה ידועה של "לי זה לא יקרה".  

במהלך 3,650 הימים העוצמתים הללו, שכללו בתוכם אלפי כתבות ודיווחים, רגעי תהילה ומשבר, ובעיקר פיתוח מיומנויות אנושיות מורכבות ובראשן עור הפיל שהצמחתי אני בעצמי, יש טקסט אחד שמשמש לי מדי יום מורה דרך. הוא נכתב על ידי עורך העל של חיי - אבא.

אבי, פרופ' אריה רוט ז"ל, ניהל את היחידה לטיפול נמרץ לב באיכילוב במשך עשרות שנים. הוא הבין היטב באנשים ובלבבות, וביומי הראשון בעבודה, בתחילת העשור, כתב לי את המילים שחיות בליבי גם ארבע שנים אחרי שנפטר. בהזדמנות זו אני מבקשת לשתף אתכם בטקסט ששוטף את עיני כתזכורת מדי בוקר בעשור האחרון - ויחיה בליבי בגם בעשורים הבאים. 

"היי דיני, חשבתי לשוחח איתך אישית, אבל זה לא מסתייע. אז הנה המלצותיי לרגל התפקיד החדש שלך ככתבת. ראשית, עליך לזכור שנכנסת לעולם אכזרי, תובעני, ובלתי מפרגן מחד, ומשעשע, מהנה, ומחמיא מאידך. בקיצור עולם האשליות, שאם תדעי איך לנווט בו תוכלי להגיע רחוק ואף לרכוש לך מקום של כבוד. 

עם אבא, פרופ' אריה רוט ז"ל. הבין היטב באנשים ובלבבות

"בטעות סבורים 'ידענים' שככל שתזרים יותר חרא למערכת כך היא תתפקד טוב יותר. ואכן לרגע הריח אדיר (ויש אפילו שמתבשמים ממנו), אך כאשר הצחנה נמוגה לא נשאר ממנה הרבה, אלא רק טעם רע בפה ועוינות שאינה הפיכה או ניתנת לתיקון. לכן עצתי לך להוות סמן יוצא דופן בתקשורת, בכך שתכתבי ותתארי את הדברים רק(!) באופן ובאור חיובי. 

"כך תהיי חריגה בנוף התקשורתי ותקני לך ידידים ומהלכים טובים (במילים אחרות, אלו שאמרת עליהם דברים טובים יקזזו את הלא מפרגנים וכפויי הטובה שממילא יקיפו אותך, ולמה לחזק את המחנה הזה עם מלל שלילי שרק יצור לך שונאים וככאלה שיחכו לך בפינה?) לכן, אם תגיעי למצב שתצטרכי לכתוב משהו שלילי (וזה למען האמת לא חסר), נסי לרכך את דבריך ולעטוף אותם בדבש. 

"באמירות טובות ובדברים חיובים היי חד משמעית ונחרצת, (שהמסר יעבור וייחרת בזיכרון). בדברים השליליים היי מעורפלת ולא חד משמעית, כך שתתני לפרשנים שלך להוציא את החרא מנחיריהם ואל תפני את האשפה עבורם. כך תצרי סגנון חדש וייחודי לך, שיהיה גם כרטיס הביקור שלך. אל תדאגי, החרא כבר יסופק בשפע ובהתלהבות על ידי האחרים!

"לסיכום, דיני, הנה כמה כללים שמהווים נר לרגלי מאז ומעולם ויעזרו לך במקצועך החדש ובחייך בכלל: פעלי תמיד ביושר, בנאמנות ובאמונה בצדקת דרכך. תני כבוד לסובבים אותך (ובוודאי לבוסים שלך), גם אם אינם צודקים. אל תהססי להביא את דעתך (אם אכן יש מקום לזה) בקול רם וצלול, אך תוך שמירת כבודם של המאזינים. אז שיהיה בהצלחה בתי, תמיד לכי עם הפנים קדימה, ואם צריך – הכי במנוולים".