ישראל היום

העשור שבו חזרנו לשטוף את הרחובות בזעם

by

במאי 2010 קיבלתי הארכה אחרונה בהחלט להגשת הדוקטורט בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת ת"א. מועד ההגשה הסופי נקבע לחודש מאי 2011. העבודה, אגב, עסקה בתנועת הסטודנטים הלאומית בצרפת. הוקסמתי מהאקטיביזם הסטודנטיאלי במערב בכלל - ובצרפת בפרט - ובסוציאליזציה הפוליטית באוניברסיטאות. בניגוד לאינסטינקט הראשוני, החלטתי שלא לדחוף את האף הדוקטורנטי שלי למרד הסטודנטים הנודע של מאי 1968 והתמקדתי בתפקיד הייחודי שמילאו הסטודנטים בתנועת המאבק למען נסיגת צרפת מאלג'יריה.

בהיותי דחיין כפייתי, לא שיערתי שאוכל לעמוד בדד-ליין החדש. רק אני והמחשב שלי ידענו שבשלב זה, ועוד אחרי שלוש שנות שהייה מחקרית בפריז, לא נכתבו יותר מפרק תיאורטי ואולי אחד מתוך שבעת הפרקים המתוכננים בעבודה. אבל ראשי הפרקים מסודרים, הערות קריאה שיטתיות ומיון קפדני של מסמכי הארכיון של ארגון הסטודנטים ושפע עיתונות הסטודנטים של התקופה – כבר היו. כל שנותר הוא לשבת ולכתוב. 

איזה עשור היה לנו! היכנסו לעמוד המיוחד של "סיכום העשור"

ידעתי שבלי פרס גדול בסוף הדרך, לא אעמוד במשימה, ולפיכך רכשתי לי ולבת זוגי זוג כרטיסי טיסה לעיר האהובה עליי בעולם, הלא היא אתונה, והעמדתי לעצמי תנאי: רק אם אגיש את העבודה אוכל לעלות למטוס. כתבתי כמו משוגע על צרפת, וחלמתי על אתונה; הטעמים של מאפה התרד של "מקדוניקון" ברחוב סולנוס, הקבאב של "סאבס" במיטרופולאוס והסופלאקי המיתולוגי של קוסטס בפלאקה, היו החומרים שמהם קורצה המוטיבציה לקילומטר האחרון במרתון הסטודנטיאלי שלי. 

וזה עבד. הגשתי את הדוקטורט ובדיוק כמו שחלמתי, נסענו נועה ואני – ומצלמת וידאו קטנה – לאתונה. והיא חיכתה לנו שמשית, וצוהלת, וקולנית, וסוערת מתמיד. יצאנו עם המזוודות מהרכבת התחתית בתחנת "סינטגמה" בשעת צהריים, והכיכר האהובה היתה שוקקת באופן חריג: קבוצות צעירים עם מגפונים ביד, אוהלים פזורים פה ושם, שלטים – היה ברור שהגענו ביום של הפגנה או שביתה. זה לא הטריד אותנו במיוחד, יותר דחוף היה לנו לומר שלום למקדוניקוס ולסבאס, ולקוסטס כמובן. אבל את הכוך הקטן שבו קוסטס הקשיש הכין את הסופלאקי הטוב באתונה, מצאנו סגור ועזוב. עוד קורבן של המשבר הכלכלי שפקד את המדינה. 

https://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/u1343/eitan_ap.jpg
המחאה החברתית באתונה, 2010. היוונים נהרו לכיכרות // צילום: אי.פי

בשעות הערב הבנו שזה בדיוק העניין. הרחובות סביב כיכר סינטגמה נחסמו לתנועה, כוחות משטרה גדולים נפרסו בסביבה, והמוני אדם נהרו לכיוון בניין הפרלמנט. רוכלים העמידו עגלות עם דגלי יוון, תירס חם, בקבוקי מים ועטי לייזר, שנמכרו כמו בוטנים. ומה שנראה במבט ראשון כמו חגיגת רחוב של יום העצמאות התברר די מהר כערב נוסף של הפגנה המונית נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה.

לא יכולתי לוותר על החוויה, מה גם שהרגשתי כמו ד"ר למחאה חברתית – למרות שהעבודה שלי עוד לא נשלחה לבדיקה באותו זמן. קניתי עט לייזר, שיהיה, ונדחפתי פנימה. הצעקות החרישו אוזניים והצפיפות היתה בלתי נסבלת. זה לא הפריע לי לנדנד בשאלות ליוונים הזועמים, להאיר עם הלייזר, כמו כולם, על בניין הפרלמנט וגם על מלון "גרנד ברטאן" היוקרתי הסמוך, להידחף לשורה הראשונה של המפגינים, לתעד בוידאו (מה שלא התקבל בברכה), ולבקש ממי שרק יכול היה לשמוע משהו ברעש הזה, תרגום לקריאה הבלתי פוסקת: "קלפטס! קלפטס!" – כלומר, "גנבים! גנבים!". 

למחרת בבוקר התחדשו ההפגנות ושוב הצטרפנו למפגינים, שהפעם צעדו לכיוון הרחבה שמול בניין האוניברסיטה של אתונה. הרמקולים השמיעו משירי המהפכה של מיקיס תיאודורקיס, מה שריגש לא רק את הסטודנטים, אלא גם את בוגרי הדיקטטורה הצבאית, שהמוזיקה של המלחין הישיש נעשתה לסמל המאבק בה.

הצפיפות הגדולה ברחבה דחפה אותנו לחפש קצת צל ושקט במבואה של בניין הספרייה הלאומית (שבינתיים הועברה למבנה חדש ומרשים בקליתיאה, שבדרום הכרך האתונאי). בחוץ נישאו נאומים חשובים והקהל שאג באקסטזה, אבל בשלב הזה החלטנו שהספיק לנו לעת עתה וברחנו מדלת צדדית לשכונת אקסרכיה, שבימים כאלה מתמלאת בניידות משטרה. רק למחרת הבנתי שפספסנו רגע היסטורי: הנואם ששלהב את המפגינים מול האוניברסיטה היה לא אחר ממיקיס תיאודורקיס עצמו. 

הימים הסוערים האלה באתונה, שבהם ליוויתי את המחאה ושוחחתי עם המפגינים – בלי לוותר על מאפה תרד אצל מקדוניקס וקבאב אצל סאבס (כמה חסר היה לנו הסופלאקי שלך, קוסטס אהובנו), הלמו כל כך את הנושא שבשבילו ביליתי 6 שנים בספריות ובארכיונים בצרפת – תנועות חברתיות ומחאה. המעבר מהחממה האקדמית לעולם האמיתי היה גם מעבר מהתיאוריה לפרקסיס; כתבתי על מחאות, ועכשיו גם חוויתי מקרוב אחת כזו, מהסוג שלא רווח כל כך בארץ, לפחות עד אותה שנה.  

רק בדיעבד הבנתי עד כמה המחאה הזו של ראשית העשור, שהתנהלה במקביל גם במדינות כמו פורטוגל וספרד, היתה חלק מגל ששטף בהמשך גם מדינות אחרות – בארץ ("מחאת האוהלים"), בארצות הברית (Occupy Wall-Street) – שלא לדבר על כיכר תחריר והאביב הערבי – ומקומות רבים נוספים. והעשור הזה מסתיים בגל מחאות בדרום אמריקה, בהונג-קונג, בביירות ובבגדאד, בפריז ("האפודים הצהובים") – וגם אצלנו סופרים ראשים בכיכרות על בסיס שבועי. העשור הזה, שרבים ציפו שהתסיסה החברתית בו תתחיל ותיגמר במרחב הוירטואלי, היה דווקא העשור שבו העולם חזר לשטוף את הרחובות בזעם. 

אבל בעולם של מחאות ושינויים, יש בכל זאת כמה דברים שלא משתנים. קוסטס, למשל. ובכן, הוא לא באמת נסגר. הבן שלו פתח מחדש את המוסד הוותיק - והוא פועל עד היום במשכנו החדש ברחוב פנדליס, שתי פסיעות מהסינטגמה. הדי המחאה עדיין נשמעים שם, וזה עדיין הסופלאקי המנצח.