אל תושפעו ואל תסתנוורו: המחיר היקר של אבק הכוכבים
by לי גיא רון
אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
אולי הגיע הזמן שנשוחח מעט על מפורסמים ועל אבק כוכבים. אני ממש חושבת ש"כוכבים" אנושיים אמורים להיות לפני הכול סוג של מודל לחיקוי. הם מופיעים בתקשורת ומקבלים הרבה חשיפה. חיים מהקהל, מהציבור, מהתגובות לקיומם ולמעשיהם. רובם גם מתפרנס מזה. לדעתי, בעולם אידיאלי, אלה האנשים שהיו צריכים להראות את הדרך ולהוביל את העקרונות שלפיהם על החברה לנהוג. במקום זה, לעיתים קרובות, יש כאלו שהם פשוט בושה לחברה. פותחים לפעמים את הפה מבלי לחשוב על ההשפעה השלילית שיש לדבריהם על המעריצים ועל התומכים שלהם, או על המצביעים. למשל, כאלה שמשתמשים במוגבלות כזו או אחרת ככינוי גנאי, או שנותנים דוגמה רעה לאחרים, אם זה בדרך התנהגותם או ביחס שהם מעניקים לאחרים.
אנחנו לומדים הרבה ומושפעים מאוד ממה וממי שיש לו מעמד מיוחד ונמצא למולנו, כך שאם הם מבטאים או מדגימים הרגלים רעים, אין ספק שיש רבים ביננו שיעתיקו אותו. בעיקר צעירים. יש ילדים בבית, שצופים באמצעי התקשורת וחושבים שכל מה שהם רואים זו הנורמה וכך צריך להתנהג. העניין הזה בא לידי ביטוי עוד יותר מאז עלייתן של תוכניות הראליטי למיניהן.
אני רוצה להתייחס גם להתעסקות שלנו במפורסמים. אנחנו גורמים להם עוול. לדעתי, אנחנו עוסקים יותר מידי בחיים הפרטיים של הידוענים, לרבות בעניינים טפלים כמו היכן הם נוהגים לאכול, איפה הם מסתובבים ועם מי הם מבלים. זה מצחיק וקצת פאתטי שזה כל כך מעסיק אותנו. אולי זו סוג של בריחה ממה שקורה אצלנו, בחיינו שלנו. לפעמים הרבה יותר קל להתעסק במה שקורה אצל אחרים מאשר עם הבעיות שלנו. אולם, חלק מהמפורסמים האלה רוצים או זקוקים לחדירה הזו לחייהם, כדי להישאר בסוג של תודעה ציבורית. אני אישית פחות מתחברת לזה ולא ממש מעריכה את התופעה הזו.
אנשים הניזונים מפרסום הם עניין עולמי, הקורה בכל מקום בו מתנהלת חברה אנושית. וככל שהחברה נחשבת מפותחת יותר, התופעה הזו דווקא מתרחבת. ילדות וילדים רוצים להיות מפורסמים, ולא חשוב להם התוכן או ההצדקה, רק התוצאה - שידעו מי הם. השאלה הגדולה היא האם הנושא כבר לא בשליטתנו. ממילא זה המצב. אני מקווה ומאמינה שצריך לחנך אחרת.
למי שלא שמע או ראה השבוע, השתתפתי ונאמתי באירוע התרמה לעמותת "שווים". זה היה אירוע גדול בשבילי. אולם מלא באנשים בשעת לילה מאוחרת. אני עולה על הבמה ומדברת בין הופעה של דודו טסה לבין זו של אביב גפן. גם מירי מסיקה, יוני רכטר, ערן מיטלמן, ברק מורי ואלי דג'יברי, שהיה המנהל האמנותי של האירוע, השתתפו. פרט לאירוע קבלת תעודת הבגרות בין מצטייני השכבה שלי, זאת הייתה הפעם הראשונה בה נאמתי בפני קהל, ועוד באירוע מרגש וחשוב כזה. ממש התרגשתי. זו תחושה נהדרת וכיף גדול לדעת שיש הכרה בי ובמה שאני עושה, אחרי כל השנים והעבודה הקשה.
כבר שנים שאני מנסה להצליח ככותבת, מה שממש לא קל בארץ ובמיוחד לא לאנשים עם צרכים מיוחדים. אני ממש בת מזל על שניתנה לי פלטפורמה, במה חשובה כזו שמאפשרת לי לכתוב באופן קבוע. זה נדיר בארץ ואולי אפילו ייחודי עד עכשיו, ואני מניחה שלכן הוזמנתי לנאום באירוע. הייתי נרגשת, בכל זאת, הרבה אנשים ולא מעט אנשי תקשורת, ונכון - גם כל מיני מפורסמים, נכחו שם. הייתי על הבמה כשאבא שלי הקריא את מה שכתבתי לכבוד האירוע. מחיאות הכפיים בהתחלה הרגיעו את סף הלחץ, וגרמו לי להיות בהיי מטורף, כאילו אני מינימום שלמה ארצי בקיסריה.
אבל אולי הריגוש האמיתי היה ביום שאחרי. הייתי בשיעור באוניברסיטה ושלפו אותי לריאיון בחדשות "קשת". איזו התרגשות. זאת אפילו הייתה אחת המטרות שלי לשנה החדשה. אז מפה לשם קיימתי ריאיון קצר ובעקבותיו קיבלתי קצת אבק כוכבים. נהייתי קצת מפורסמת. זה היה מאוד מרגש לקרוא את עשרות ההודעות שקיבלתי מאנשים שונים. זאת ממש דרך נהדרת לפתוח את היום. שמחתי מאד לשמוע את כל המילים היפות שנכתבו עלי. כיף גדול לקבל מחמאות, ותמיד מאשימים אותי שאני סוחטת אותן. זה מצחיק, אבל נכון.
האירוע הזה תם לו ואבק הכוכבים בטח לא יישאר זמן רב, לפחות עד הדבר הבא. אני מחכה לראות מה צופן העתיד ומקווה שתמשיכו לקרוא את הטורים שלי כאן באתר וואלה. מבטיחה שאני נשארת כאן. מילה של לי.