בגיל 4 חזה באדם נרצח, בגיל 14 עבר לגור ברחוב ובגיל 24 שוחרר מהכלא, אליו נכנס לאחר שסרסר בנשים ותקף אותן. כעת, לאחר שעולם האגרוף העניק לו חיים חדשים ואז כמעט לקח ממנו אותם, אדוניס סטיבנסון התעורר מתרדמת בת שלושה שבועות במטרה לשמש דוגמא לדורות הבאים
יום עבר ועוד אחד, שבוע הפך לשבועיים והוא שכב שם, במיטת בית החולים, בתרדמת. אף אחד לא ידע האם כשיתעורר יהיה אותו אדם. אף אחד לא ידע האם כשיתעורר יזכור משהו מכל מה שקרה. למען האמת, אף אחד אפילו לא ידע אם יתעורר. האיש שנלחם כל כך הרבה פעמים בזירה היה כעת חסר אונים, נטול ברירות זולת לשכב מחוסר הכרה ולתת לאחרים להילחם בשבילו. בסופו של דבר, אחרי תרדמת בת שלושה שבועות, אדוניס סטיבנסון התעורר. בחודש שעבר, בוועידה השנתית של ארגון האגרוף WBC, ענף שלם שהתפלל לשלומו סוף סוף יכול היה לנשום לרווחה. אדוניס סטיבנסון נקרא לבמה, כדי לקבל חגורת אליפות על ניצחונו הגדול ביותר: הנוקאאוט שהנחית על המוות. החיוך הגדול איתו עלה לבמה התחלף די מהר בבכי, כי למרות חשש הרופאים, אדוניס זוכר, והוא זוכר הכל.
גם את העבר השחור אותו כולם היו מעדיפים לשכוח.
בתחילת הקריירה שלו, ההיסטוריה האפלה של אדוניס סטיבנסון היתה בגדר שמועה לאו דווקא מבוססת, רחשים שעברו מפה לאוזן ושימשו, בין היתר, חלק ממתחריו ללוחמה פסיכולוגית. "אני מכיר את עברו", אמר חסוס גונסאלס לפני קרב עימו בפברואר 2012. "הוא אוהב ילדים וילדות. אם אתה עני ואתה שודד בנק, אפשר לסלוח לך. אפילו אם אתה הורג מישהו שמאיים עליך. אבל כשאתה אונס ומכה ילדות קטנות... איזה מין אדם זה? הוא חתיכת חרא. אי אפשר לסלוח לזה".
"גונסאלס הוא גזען מזדיין ושקרן מזדיין", הגיב סטיבנסון. "הוא קרא לי כושי מסריח. בשבת בלילה אני הולך לחסל את הבן זונה". נאמן למילה שלו, 99 שניות בלבד לקחו לאיש שכונה "סופרמן" לחסל את יריבו עם נוקאאוט שעשה סוף לקרב, לקריירה של גונסאלס, ולפרקים גם למילים שהשמיע קודם לכן.
חובבי הספורט אוהבים את האלילים שלהם נקיים, בענפים השונים משתדלים להגן על הכוכבים, ואולי זה יכול להתחיל להסביר מדוע התקשורת האמריקאית לא ממש ששה לחפור בעברו של אדוניס סטיבנסון, חרף השמועות הרבות. רק שנה וחצי לאחר הקרב ההוא התפרסם תחקיר מקיף ומטלטל בעיתון הקנדי-צרפתי "לה פרס", שגילה שחסוס גונסאלס קצת צדק וקצת טעה: סטיבנסון אולי לא אנס ילדות, אבל על מעשיו האיומים קשה מאוד לסלוח.
היסטוריה של אלימות. אדוניס סטיבנסון (צילום: GettyImages)
בנערותו, אלימות היתה כמו שפה שנייה עבור אדוניס סטיבנסון. הילד שנולד בפורט-או-פרינס שבהאיטי נתקל במוות לראשונה בגיל 4, כשראה אדם נרצח ממש אל נגד עיניו. בגיל 7 עבר עם משפחתו לקנדה. את אביו מעולם לא הכיר, והמטרה הגדולה של החיים לצד שבעה אחים ואחיות, במשפחה עניה, במדינה חדשה, היתה לשרוד, ויהיו האמצעים המקדשים אשר יהיו. "כשאתה ילד ברחובות אתה לא חושב, 'אני הולך להיות רופא'. אתה שורד", אמר פעם. "אין לך זמן ללכת לבית הספר, כי אתה צריך לשרוד. הגנגסטרים הם המשפחה שלך". בגיל 14 כבר התגורר ברחוב וישן ברכבת התחתית. כנופיית "הפנתרים השחורים" בה מצא עצמה אהבה אותו בעיקר בגלל זוג האגרופים שלו, שהפחיד את מי שצריך היה לפחד והרתיע את מי שצריך היה להירתע.
מנהיג הכנופיה, פוקס, דחף את סטיבנסון לקריירה של אגרוף חובבני. בו בזמן, השתמש בו כיד ימינו - יד ימין אימתנית במיוחד. כשהשניים היו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, כבר ניהלו יחד עם שני גברים אחרים מכון ליווי בו הועסקו נשים בנות 17 עד 25 ש"עבדו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע", עם איסור גורף לעזוב את הבית, וכשכל אחת מהן מאוהבת בחבר כנופיה אחר, לפי תחקיר "לה פרס". אדוניס, כך נכתב, שימש כסרסור של שתי נשים אותן גייס למכון הליווי, בטענה כי זה זמני; בקרוב הוא יתחתן איתן. השכר היומי שקיבלו מהמתאגרף החובב נע בין 10 ו-20 דולר - פרוטות בהתחשב בהערכה של אחת מהן, לפיה העבירה לסטיבנסון 40 אלף דולר תוך כמה חודשים של סקס עם זרים.
"ככל שחולפים החודשים, המצב מחמיר", נכתב בתחקיר. "הנשים מוכות כשהן לא מביאות מספיק כסף. פוקס אונס אותן בזמן שהוא שר". יום אחד, סיפרה אחת הנשים לחברתה שהיא מתכננת לרצוח את סטיבנסון. כששמע על כך, איים עליה בסכין. כשמנהיג הכנופיה פוקס שמע על כך, אנס אותה ואילץ את חברתה להסתכל. "כולם היכו אותי", אמרה אחת הנשים במהלך המשפט. "את אוכלת אגרופים בראש, בצלעות, בפרצוף". בשלב מסוים, הגו פוקס וסטיבנסון טכניקת התעללות חדשה: קרב אגרוף בין שתי הנשים.
לבסוף, חרף האיומים והידיעה שאם תספר למשטרה היא עלולה להירצח, החליטה אחת מהן לשתף את אביה בנעשה. בבוקר ה-21 באוקטובר, 1998, מספר שוטרים פרצו לדירה במונטריאול ועצרו את פוקס, סטיבנסון, צמד חבריהם והנשים ששהו בבית. נגד ארבעת הגברים עמדו האשמות ב-32 סעיפים, כולל סרסור, איומים ברצח ותקיפה בנסיבות מחמירות. במשפט, טען סטיבנסון שהוא חולם להגיע לאולימפיאדה, שהוא מתאמן כל יום שש שעות באגרוף, אם כי לא ממש ברור מה הקשר בין זה ובין החשדות שהועלו נגדו. בזמן המעצר, חודש לפני גזר הדין, היה שותף לקטטה באחד התאים, בעט לאסיר אחר בראש ושלח אותו לתרדמת ממנה יצא רק בנס.
חלק מהסעיפים אמנם הושמטו, אולם אדוניס בכל זאת נשלח לכלא לארבע שנים - שנה פחות מפוקס, בעיקר משום שבמהלך המשפט, הצטיירה תמונה לפיה בעיקר מילא אחר ההוראות של מנהיג הכנופיה. אחת הנשים אפילו אמרה שהיא סולחת לו. אחרת ממש לא. "לא מגיע לו שיהללו אותו כך", אמרה ב-2013, כשכבר היה שם דבר בעולם האגרוף. "מה הוא היה אומר אם זה היה קורה לאחת מבנותיו?"
מאז ועד היום, סטיבנסון סירב להתייחס באופן ישיר למקרה. הוא אפילו לא התנצל בפני הנשים - לפחות לא באופן פומבי. "השתניתי", אמר ל"טורונטו סאן" ב-2014. "אני מהווה דוגמא טובה לילדים עם בעיות. אפשר לשנות את חייך. הייתי בסיטואציה קשה, ועכשיו אני עובד קשה, משקיע 110 אחוז והעבודה הקשה משתלמת. אני מוכיח לעולם - אם אתה משתוקק להצליח ועובד כדי להגיע לשם, תוכל לעשות זאת".
תחליטו אתם האם הדברים הללו מעוררים השראה, חלחלה או לא כלום.
"כשאתה ילד ברחובות אתה לא חושב, 'אני הולך להיות רופא'. אתה שורד", אמר פעם. "אין לך זמן ללכת לבית הספר, כי אתה צריך לשרוד. הגנגסטרים הם המשפחה שלך"
(צילום: GettyImages)
לזכותו של סטיבנסון אפשר להגיד שכששוחרר מהכלא, אכן פתח דף חדש ונפרד מחיי הפשע לשלום. בגיל 24, ללא השכלה, כסף או קורות חיים, השתמש בידיו כקורות חיים והחליט שהוא הולך להפוך לאלוף העולם באגרוף. ב-2004, שלוש שנים לאחר ששוחרר לחופשי, הוכתר כאלוף קוויבק במשקל בינוני, ובשנתיים שלאחר מכן גם כאלוף קנדה. מדליית כסף במשחקי חבר העמים ב-2006 אותתה שהגיע הזמן להפוך למתאגרף מקצועני והפעם הזירה שימשה כמעין כלא, או לכל הפחות מחסה: מקום בו יוכל להסתתר מהרחובות, מהעבר שעדיין רדף אותו. את הקרב הראשון שלו כמקצוען, בגיל 29, ניצח בנוקאאוט תוך 22 שניות. למעשה, כל חמשת הקרבות הראשונים שלו הוכרעו בנוקאאוט, ולאט לאט החל לבסס את מעמדו כמתאגרף אימתני ואלוף עולם פוטנציאלי.
הפוטנציאל הפך למציאות ב-2013. העובדה שהיה בן 36 - מבוגר יותר מרוב מתחריו - היתה, בעיניו, יתרון. "ככל שאתה מתחיל מוקדם יותר, כך אתה משתתף ביותר קרבות", הסביר ל"בליצ'ר ריפורט". "באגרוף, אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. אגרוף אחד יכול לשנות הכל. לי לא היו הרבה קרבות כחובבן, אז יכולתי להתחרות יותר ולהמשיך להתאגרף". במובן מסוים, הוא שמר כוח לרגעי האמת, ושמר לא מעט ממנו. הידיים שלו - "נשק להשמדה המונית", כפי שכונו ב-ESPN - היו אחראיות לאגרוף הקטלני שלו, דקה ו-16 שניות אל תוך הקרב מול צ'אד דוסון, במה שנבחר לנוקאאוט השנה של מגזין "רינג"; לקרב השנה של "ספורטס אילוסטרייטד"; וחשוב מכולם - העניקו לאדוניס סטיבנסון את תואר אלוף העולם במשקל קל-כבד.
"זו היתה מכה מרהיבה שיקרינו בהילוכים חוזרים לשארית הקריירה של סטיבנסון, וגם הלאה", נכתב ב-ESPN. "זה היה נוקאאוט מהסוג שגורם לאנשים לקפוץ ממושבם באולם, ומהספה שלהם בסלון. סטיבנסון הוא אמן נוקאאוטים, משהו שחסר מאוד בענף בימים אלה... זו היתה הופעה מחשמלת ומופלאה של אחד הטובים בענף". הכרוז האגדי מייקל באפר הגדיל וקבע: "חזינו בלידה של סופרסטאר". איכשהו, לפרקים נראה היה כאילו האדם השקול ביותר היה דווקא סטיבנסון עצמו. כשנשאל האם הופתע מהקלות בה ניצח, אף שעלה בקטגוריית המשקל, השיב האלוף הטרי בשלילה והסביר: "כוח הוא כוח. אני מתאגרף של כוח. הכוח שלי הוא המתנה שאלוהים נתן לי".
המתנה הזו, כפי שכבר הבנתם, היתה מעין חרב פיפיות שיכולה היתה להעלות אותו לגדולה ולהשליך אותו אל עבר התהום. בשנים ההן, סטיבנסון נסק מעלה והפך לאחד הכוכבים הגדולים של עולם האגרוף, בין היתר משום שפחות או יותר התקיים על היצרים הבסיסיים ביותר של חלק מאוהדי הענף. הוא היה ראוותני, אימץ את הכינוי "סופרמן" וידע בדיוק מה אנשים רוצים לראות כשהם נכנסים לאולם. "אני הולך על הנוקאאוט", אמר ל-ESPN ב-2014, לפני אחד הקרבות. "נוקאאוטים מוכרים. כשהייתם רואים את הקרבות של מייק טייסון, ידעתם שמישהו הולך לקבל נוקאאוט. זה מה שיקרה גם הפעם. מישהו יקבל נוקאאוט".
ומישהו אכן קיבל - 75 אחוז מ-32 הקרבות המקצועיים שניהל בקריירה הסתיימו כפי שכל כך אהב, אף שבמהלך העשור הנוכחי, כשצריך היה להגן על תואר אלוף העולם שלו, לאו דווקא פגש יריבים ברמתו, ובדרך כלל לא התקשה לצאת פעם אחר פעם עם ידו על העליונה. הפסדו הראשון מאז 2010 היה גם הפסדו האחרון בקריירה, הפסד שכמעט גזל ממנו בנוסף לחגורת האליפות גם את החיים. מתברר שכוח הוא כוח גם אצל היריבים.
"כוח הוא כוח. אני מתאגרף של כוח. הכוח שלי הוא המתנה שאלוהים נתן לי"
(צילום: GettyImages)
אי אפשר לדעת איזו מכה עשתה את ההבדל, איזה אגרוף היה אגרוף אחד יותר מדי. עד הסיבוב ה-11 נדמה היה שסטיבנסון יצליח לשמור על תואר אלוף העולם, תואר בו החזיק חמש שנים, אלא שאז, נפל הקנדי ולא ממש הצליח לקום. השופטים עצרו את הקרב, היריב אולכסנדר גבוזדיק החל לחגוג את הניצחון המתהווה, ומיד הפסיק כשהבין שמצבו של סטיבנסון לא טוב. בחדר ההלבשה נכנס האלוף היוצא למקלחת, וכשסיים אותה החל להרגיש סחרחורת. הרופא שבדק אותו בזירה ביצע בדיקה נוספת ושלח אותו לבית החולים, אולם לשם כבר הגיע סטיבנסון ללא הכרתו. בטיפול נמרץ, כשהוא שרוי בתרדמת, עבר ניתוח חירום במוחו המדמם והנפוח, לאחריו סיפרו הרופאים המנתחים כי מצבו של המתאגרף קריטי אך יציב.
לארוסתו, סימון, אמרו הרופאים שאדוניס ככל הנראה לא יוכל לזהות אותה אם וכאשר יתעורר מהתרדמת, וכך גם לא את בתם. "הם אמרו שזה לא כמו בסרטים", סיפרה ל"לוס אנג'לס טיימס". "בליל הקרב הם אמרו שהוא סובל ממוות מוחי, וחזרו על כך מספר ימים לאחר מכן". אלא ששלושה שבועות לאחר שהרופאים אמרו את מה שאמרו, אדוניס סטיבנסון פקח את עיניו, זיהה את בני משפחתו, וגם זכר בדיוק מה קרה. "אני רוצה לראות את סוף הקרב", היו המילים הראשונות שאמר לארוסתו. "לראות אותו מדבר והולך היה הלם - לא רק לי, אלא גם לרופאים", אמרה. "העובדה שהוא בחיים, הולך ומדבר היא הרבה יותר מנס. הוא סופרמן, כמו הכינוי שלו. הרופאים אמרו שהוא לא בן אנוש נורמלי".
וכך, לאט לאט, אדוניס סטיבנסון החל לחזור לעצמו וסיפורו הפך לסיפור גאולה, גיבור-על ששב מהמתים, וכעת אף אחד כבר לא מדבר על הקורבנות האמיתיים - לא אלה שמפסידים בזירה, אלא הנשים הנשכחות שעולמן חרב עליהן, ולאף אחד לא ממש אכפת.
סטיבנסון כמובן לא ישוב להתאגרף באופן מקצועני, אבל כן הביע רצון לשמש כמאמן - כי איכשהו, אחרי הכל, למרות הכל, הוא ועמיתיו ממשיכים להיות שבויים בקסמו של הענף. "זה מצב מצער, אבל לזה נרשמנו כשנכנסו לזירה", אמר המתאגרף מרכוס בראון, והאלוף בדימוס ברנרד הופקינס הוסיף: "זה מסוכן, אבל זו גם הסיבה שרובנו אוהבים את הריגוש, האתגר, הסכנה. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו. אנחנו בתחום של מכות לראש. אי אפשר לאסור על מכות בכיוון הראש. זה לא הגיוני".
כששמע שסטיבנסון יצא מהתרדמת והתאושש, חש גבוזדיק האוקראיני הקלה גדולה. "זה קצת דפק את הכל", סיפר לאתר BoxingScene. "כמובן ששמחתי מהניצחון, זה היה ההישג הגדול בחיי, אבל בו בזמן, זה די חרא שדברים כאלה קורים. אני לא יכול להגיד שזה הרג אותי ולא יכולתי לישון בלילה, אבל זה הטריד אותי. לא רציתי להיות מישהו שחיסל חיים של אחר. אבל גם לא הרגשתי אשם לגמרי, כי זו לא אשמתי. זה האגרוף".
