אין נאמנות לעד מדינה

שיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו

הנוטל שכרו להעיד - עדותיו בטלין

הדין והעדות בטל מעצמו

עד מדינה הוא אדם שהיה שותף לפשע, והפרקליטות עושה איתו הסכם בשם ה"מדינה" לפיו הוא יעיד על חבריו ויפליל אותם, ובתמורה הוא יקבל "טובת הנאה" של המתקת העונש או ביטולו, או אפילו כסף ומקום מגורים, שמירה וכדומה.

על פי המשנה, מי שמעיד בעבור טובת הנאה - עדותו בטלה: "הנוטל שכרו לדון - דיניו בטלים. להעיד - עדותיו בטלין" (בכורות ד ו). השו"ע לא מביא את ההלכה הזאת, אבל ברמ"א כתוב: "כל מי שנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה, כמו הנוטל שכר לדון, כמו שנתבאר לעיל סימן ט' סעיף ה', ואינן צריכים הכרזה, אלא הדין והעדות בטל מעצמו" (חו"מ לד ס"ע יח). וכתב הרדב"ז כי מדובר בעֵד שמקבל טובת הנאה. אבל עֵד שמקבל שכר בטלה על נסיעתו לבית הדין להעיד - אין עדותו בטלה (שו"ת הרדב"ז, ח"ג סי' תתקמב) "שאין זה פסול לא מתחילתו ולא בסופו, אלא שכל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם ואף על פי שנטל משניהם" (חידושי הרמב"ן קידושין נח ע"ב).

שכר בדיעבד ועל תנאי

גם מי שמקבל תשלום לאחר שכבר העיד – עדותו בטילה. ובמי שמקבל שכר על תנאי יש מחלוקת. לדעת "תרומת הדשן" זה ספק "הדברים תלויים בעוצם בינות הדיין, ואם נראה לדיינים שאם יזכה ראובן קרוב הדבר שיתן ללוי דבר חשוב לדעתו - אז יש לפסול את לוי דחשיב הנייה מזומנת כהאי גוונא. אבל אם יש ספק הראוי להסתפק בראובן, אם יתן ללוי לפי רצונו ודעתו - אין נראה לפסלו" (תרומת הדשן שנד). וה"בית יוסף" חלק עליו וכתב שתמיד העד פסול: "ולי נראה דפשיטא דנוגע בעדות הוי, שהדבר ודאי שישלם לו" (בית יוסף חו"מ סימן לז, הובא בפ"ת כאן).

כל עדות שיש לאדם הנאה בה, פסול להעיד

בשו"ע נפסק: "כל עדות שיש לאדם הנאה בה, פסול להעיד" (שו"ע חו"מ סימן לז סעיף א). המקור הוא בגמרא (בבא בתרא מג ע"א) שאומרת: "בני עיר שנגנב ספר תורה שלהן - אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר". ולמד מכאן הרי"ף "ואתן לכם עיקר שתסמוכו עליו כי כל מקום שמעידים עדים רואין אם ישיג אותה בעדותם הנאה או הפסד כגון אם נפלה בית הכנסת זו אם יצא עליהן בבניינה כלום - אין עדותן עדות" (שו"ת הרי"ף סימן קסג).

וכך כתב הרמב"ם: "ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראותאם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה" (רמב"ם הלכות עדות פרק טז הלכה ד. וכן הוא בשו"ע חו"מ לז א, כא).

אין אדם מעיד לעצמו

הנתיבות (חידושים סימן לז ס"ק א) כתב כי מי ש"נוגע בעדות" חשוד לשקר. והקצות כתב ש"נוגע בעדות" זה פסול עצמי, אפילו אתה בטוח שהוא לא משקר, "דפסול 'נוגע' אינו משום משקר, אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו" והוא מעיד לעצמו, "אבל נוטל שכר להעיד אין העדות נוגע לעצמו אלא לאחרים, ואף על גב דיש לו הנאת שכר - כשר מן התורה" ופסול מדרבנן.

שונא גמור – אין לך נוגע בעדות גדול מזה

המשנה אומרת כי דעת רבי יהודה היא שבין הפסולים לעדות נמצאים "האוהב והשונא. אוהב - זה שושבינו, שונא - כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה". חכמים חלקו עליו ו"אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך". והלכה כחכמים (שו"ע לג א). וכתב בשו"ת מהרש"ל (סימן לג) "ולא פליגי אלא בסתם שונא היינו שלא דיבר עמו ג' ימים כדאיתא התם להדיא במתניתין (כ"ז:) דבשונא כזה פליגי, אבל שונא גמור שהוא לו כאחד מן הרודפים ומבקש להתנקם ממנו - אין לך נוגע בעדות גדול מזה, וכל היכא דאיכא למיחש שהוא עושה להנאתו - פסלינן". וב"פתחי תשובה" (לג ס"ק ב) הביא דעות שונות בעניין, וביניהן דעת הרמ"א שכתב כי שונא חשוד - פסול: "ועוד דאיכא למ"ד שונא פסול לעדות כדאמרינן פרק זה בורר, ואף על גב דהלכתא כרבנן דחולקין ואומרים לא נחשדו ישראל על זה, מכל מקום בחשודים כבר והם שונאים - ודאי חיישינן" (שו"ת רמ"א י"ב). וכן למד מהתוס' (מכות ו' ע"א) וממקומות נוספים. ועוד כתב בשם כנה"ג (בהגהות הטור אות מ"ו) "אפילו אין להם הנאה אלא עשות רצונם, נוגע בעדות מיקרי".

אין אדם משים עצמו רשע

בשו"ת "משנה הלכות" נשאל על האמינות של עדי מדינה. המקרה שבו הוא דן עוסק בשניים שגנבו מרשויות המס בארה"ב, והתובע הציע לאחד מהם להיות עד מדינה ולהעיד על חברו. ופסק "פשוט דאין לראובן שום רשות להעיד בכגון זה", כי הוא נוגע בעדות שהרי הוא רוצה להציל את עצמו. "ואין כאן עדות כלל, כל היכי שנוגע בעדות כידוע, ופסול הוא מהתורה להעיד דאין אדם משים עצמו רשע, ו'אל תשת רשע עד' ובפרט 'רשע דחמס' דלכולי  עלמא פסול להעיד" (חלק ט סימן שלד).

מכבסת מילים איננה מלבינה עבריינים

על כן פסק מרן הרה"ג הרב אליהו זצוק"ל שעדי מדינה אינם נאמנים. גם בגלל שהם מקבלים שוחד וגם בגלל שעדי מדינה הם בדרך כלל חוטאים בעצמם ו"רשע פסול לעדות" (שו"ע חו"מ סימן לד). וכך כתב: "בדין תורה כל נוגע בדבר פסול. ואם עשה עבירה, ויש הוכחות לכך, הוא פסול גם אם הוא נקרא 'עד מדינה', השם הזה אינו מכשירו. עד המדינה הוא פסול. ואם אין עדים לכך, רק ע"פ הודאתו, אין אדם משים עצמו רשע והוא כשר מבחינה זאת ופסול מדין טובות הנאה שמקבל לדבריו. וגם מדין אין אדם משים עצמו רשע אין עושים אותו עד לכתחילה" (שו"ת מאמר מרדכי ב חו"מ סימן טו). כן פסקו גם הראשל"צ הרה"ג עובדיה יוסף זצוק"ל והרה"ר הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל. כן פסק גם הרה"ר הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל (תחומין ג' במאמר "מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו"). וזו הלכה מוסכמת על כל פוסקי ההלכה הגדולים בימינו.

אסור לעד מדינה להעיד כנגד חברו

הכול לפי המבייש והמתבייש

מלבד הבעיה של חוסר נאמנות, שבגללה אסור לשופטים לקבל את עדותם של עדי מדינה, יש איסור על עד המדינה להעיד, אפילו הוא חושב שהוא מעיד אמת. ואם העיד – צריך לשלם את כל הנזק. כך כותב ה"משנה הלכות": "ופשוט לפי עניות דעתי יותר מביעתא בכותחא דכה"ג אם העיד על ישראל חבירו והענישוהו עונש ממון, שזה חייב להחזיר לו ממונו שהענישוהו יותר מהחיוב לבד מהמאסר ח"ו שיגיע לישראל חבירו שיצטרך לשלם לו ד' דברים ולפייסו על הצער שגרם לו". כלומר, זה הדבר הפשוט ביותר שעד המדינה חייב למי שהוא העיד כנגדו – גם על הצער שהיה לו מחמת העדות הזאת; גם על הריפוי, אם נתקלקלה בריאותו; גם על הזמן שישב בכלא, אם ישב; ובעיקר אם העדות היא על אדם חשוב שהעדות גורמת לו לביזיון ברבים והוא מתפרסם מחמת העדות של עד המדינה. והכלל בבושת הוא ש"הכל לפי המבייש והמתבייש. אינו דומה מתבייש מהקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו הקל בושתו מרובה: הגה - וכן המתבייש, לפי מה שכבודו גדול בושתו מרובה" (שו"ע חו"מ - סימן תכ כה).

אין לך זלזול גדול מזה וחילול השם

עוד כותב ה"משנה הלכות" שם כי לפעמים יש בעדות זו גם חילול השם כשיהודים מפלילים אחד את חברו. "והרי אפילו בין גנבים יש שאין אחד מעיד על חבירו וזה חילול השם שהרי לא יאמרו שעושה תשובה ולכן הוא מעיד, אלא יאמרו בשביל הקנוניא הוא מעיד על חבירו ואין לך זלזול גדול מזה וחילול השם".

הרב מנשה קליין זצוק"ל מביא בשו"ת שלו דוגמה לחילול השם הזה, "וכמה גינו בני אדם את הסאבעלס על שהעידו על הראזענבערגס בשעתם, דבר ידוע ובשביל זה נתנו להם אימיוניטי בלע"ז (חסינות) וכל שכן על בני ישראל שמעיד על אחיו ישראל ששניהם גנבו, בשביל להציל עצמו מעונש זה ודאי חילול השם גדול הוא ובמקום חלול השם הרי כבר אסור לו להעיד על פי דין תורתנו הקדושה".

הרב מתכוון לשני מדעני אטום אמריקנים, יוליוס ואתל רוזנברג, שנחשדו כי מסרו את סודות האטום של ארה"ב לרוסיה. שניהם הורשעו והומתו על כיסא חשמלי בשנת 1953. ההרשעה הזאת באה בעקבות עדותם של שני עדי מדינה, מורטון סובל ודייוויד גרינגלאס, שבתמורה לעדותם זכו להקלה ולא הומתו בכיסא חשמלי, אלא ישבו כמה שנים בכלא.

שנים רבות אחרי כן הודה גרינגלאס כי בדה את האשמתה של אתל מליבו כדי להציל את עורו ואת עור אשתו. מתברר כי המסמכים שהעבירו בני הזוג לרוסים לא היו כל כך חשובים, ולא בזכותם הצליחו הרוסים לפתח את פצצת האטום שלהם, פרופסור בוריס ברוקוביטש, שעמד בראש המכון שפיתח את הפצצה האטומית הסובייטית, אמר "אתם הושבתם את הזוג רוזנברג בכיסא החשמלי ללא סיבה. לא קיבלנו מהם מאומה" (ראיון ל"ניו יורק טיימס" בשנת 1989). מיותר לומר כי הוצאתם להורג של שני המדענים היהודים הללו הייתה חילול השם מסוף העולם ועד סופו, והכול בגלל שהאמינו לעדי מדינה שאין להם אמינות כלל.

עדות בבית משפט שלא דן דין אמת

העיד לגוי בבית דין שלהם נגד הישראלי - חייב נידוי

מלבד זאת יש הלכה שאומרת לגבי כל עֵד – אפילו אינו עד מדינה – כי אסור להעיד במקום שיענישו את הנאשם שלא על פי דין. בגמרא: "מכריז רבא, ואיתימא רב הונא, דסלקין לעילא ודנחתין לתתא: האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי ולא תבעו מיניה, ואזל ואסהיד ליה בדיני דכותי על ישראל חבריה - משמתינן ליה" (בבא קמא קיג ע"ב). העולים לארץ ישראל והיורדים לבבל שמעו. מי שיודע להעיד לטובתו של הגוי והלך והעיד לגוי בבית דין שלהם נגד הישראלי - חייב נידוי ושמתא.

"מאי טעמא? משום דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד". הטעם, כי הם לא דנים על פי האמת אלא על פי השערתם ועל פי עד אחד. וכך נפסק בשו"ע "אם עובד כוכבים תובע לישראל, ויש ישראל יודע עדות לעובד כוכבים נגד ישראל, ואין עד אלא הוא, והעובד כוכבים תובעו שיעיד לו במקום שדיני העובדי כוכבים לחייב ממון ע"פ עד אחד -  אסור להעיד לו; ואם העיד - משמתין אותו" (חו"מ סימן כח סעיף ג).

על פי שניים עדים יקום דבר

ממשיכה הגמרא ואומרת: "ולא אמרן אלא חד, אבל בתרי לא; וחד נמי לא אמרן אלא בדיני דמגיסתא, אבל בי דוואר, אינהו נמי חד אמומתא שדו ליה". ולא אמרנו שאסור אלא אם מדובר בעד אחד. אבל אם יש שני עדים שהנאשם חייב – מותר להעיד. ולא אמרנו שאסור אלא בבתי דין שדה שפוסקים על פי עד אחד, אבל בבתי דין חשובים של גויים שפוסקים רק על פי שני עדים - מותר.

וסיכם הסמ"ע את הכלל העולה מסעיף זה "הכלל בזה, דכל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין הגוים טפי מאילו היה מעיד עליו בדין ישראל -  הרי זה מותר להעיד לו הן אחד והן שנים, ואם מתחייב על ידי עדותו טפי - אזי אסור" (סימן כח ס"ק כ).

חייבו את הנאשם יותר מהראוי לו – העד ישלם ההפרש

על פי דין תורה גנב משלם כפל. בעבר היה מקובל בארצות האסלאם לחתוך יד של גנב, ובחלק מארצות אירופה היה מקובל לתלות גנבים שחייבים מעל סכום מסוים. לכן אסור להעיד בבית משפט במקומות כאלו שמישהו גנב, כי בגלל העדות של העד – יהרגו מישהו או יקצצו את ידו. ואם העיד – חייב העד לשלם לגנב את הנזק שנגרם מקציצת ידו של הגנב. וכתב על כך החתם סופר (חלק ה' ח"מ סימן כ"ג) כי אם יחייבו את האדם שהואשם על פי עדותו ויענישו אותו יותר מהראוי לו - ישלם מביתו. "ואם אולי אח"כ יפסקו עליו יותר מהראוי זה - פשוט שצריך העד לשלם מביתו לשכנגדו, דהוי ליה מציל עצמו בממון חברו שמותר, אלא שצריך לשלם לו הפסדו".

אם יש חשש סכנה לנאשם - הציבור חייב להצילו

ממשיך החתם סופר ואומר שבמקרה שיש סכנת חיים לנאשם, כפי שהיה ברוסיה עד לא מכבר שאם היו תופסים אדם היו שולחים אותו לסיביר ולא היה חוזר אלא אחרי שנים רבות:  "אך אם ח"ו איכא למיחש לתוֹא מִכְמָר ע"י העדות - בודאי מוטל על כל הציבור לפדות השבוי הנרדף הזה, ומכל שכן שיותר מחוייבים להכניס עצמם בריש תיגרא שלא יבוא לידי כך". ובגמרא מוסבר המושג תוֹא מִכְמָר "ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב א"ל לא תחוי ולא תחוי. א"ל מחוינא ומחוינא. יתיב רב כהנא קמיה דרב שמטיה לקועיה מיניה. קרי רב עילויה 'בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר' מה תוֹא זה כיון שנפל במִכְמָר אין מרחמין עליו - אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו" (בבא קמא קיז ע"א).

היה אדם שרצה להראות לגנבים את מקום התבן של חברו. הביאו אותו לפני רב שאמר לו: אל תראה לגנבים את מקום התבן של חברך. אמר לו בהתרסה: אראה ואראה. עמד שם רב כהנא והיכה אותו. הצדיק רב את מעשהו של רב כהנא ואמר את הפסוק: "בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר" שמשמעותו כי בני ישראל החלשים מחסרון לחם ומים שכבו בראש כל חוצות, והם כמו חשופים לסכנת חיים כי אין מי שיגן עליהם. והמשל הוא תְּאוֹ (בּוּפָלוֹ) שנלכד ברשת ואי אפשר לו לזוז ממקומו. במקרה זה ברור שהלוכדים לא ירחמו על התְּאוֹ ויהרגוהו. אף ממון של ישראל, כיוון שנפל בידי עובדי כוכבים - אין מרחמין על האדם, וכיוון שנפל בידם בענייני ממון ירדפוהו גם בנפשות.

כוונת החתם סופר לומר כי אם העדות של היהודי כנגד חברו עלולה לגרום לחברו חולשה והוא נלכד בידי שופטים ששונאים ומחפשים אותו - אסור בהחלט למסור אותו בידם. ובמקרה זה הציבור צריך להציל אותו. "בודאי מוטל על כל הציבור לפדות השבוי הנרדף הזה", ולא עוד אלא שהם צריכים מראש למנוע מציאות כזו "ומכל שכן שיותר מחוייבים להכניס עצמם בריש תיגרא שלא יבוא לידי כך".

אפילו אם הוא מציל עצמו בעדות על חברו - אסור

ולפעמים מותר למסור ממון חברו ביד אחרים כדי להציל את גופו, אבל לא באופן שיינזק גופו של חברו, "דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי". וכשמותר להציל את גופו בממון חברו, צריך לשלם לחברו את כל הנזק שייגרם לו. כך כתב השו"ע: "המוסר ממון בידי אנס, בין אנס עובד כוכבים בין אנס ישראל - חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס, אף על פי שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד (בדיבור בלבד). ואם מת – גובים מיורשיו כשאר כל המזיקים". וממשיך השו"ע ואומר: "ואם נשא ונתן ביד, אף על פי שהוא אנוס, חייב לשלם, שהמציל עצמו בממון חבירו - חייב. כיצד? הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו, ועמד מוסר ואמר: הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני, והלכו ולקחוהו, חייב לשלם" (חו"מ סימן שפח סעיף ב).

אמנם אם ייסרו אותו בצער מכות וייסורים לגלות להם ממון חברו, וגילה מקומו - פטור מתשלומין. אבל אם ציערו אותו במכות וייסורים סתם והראה להם את ממון חברו - חייב. וכן אם אנסו אותו להראות את מקום הממון שלו, והראה להם את שלו ואת של חברו - חייב לשלם.

אין להציל את עצמו בדמי חברו, ואף בממון של חברו אין לו להציל

ובשו"ת מהרש"ל (סימן יט) כתב: "שמוע שמעתי צעקת הנרדף איש מבן טובים ושמו משה בר אליעזר שצועק במר נפש על אחד מתושבי נייאשט"ט כמ"ר גרשון וככה דבריו איך שהשכין לר' גרשון הנ"ל טבעת אחת (משה נתן טבעת לגרשון בתור משכון) והוא קנהו מן הגוי בחזקת גנוב, והשכין לו באופן זו. ואח"כ בא פריץ אחד לקנות לו טבעת מן זה היהודי (גרשון), ומכר לו זה הטבעת הממושכן. ואח"כ העלילו עליו (על גרשון) באמרם שגנוב הוא, ומיד הציל עצמו בנפש חבירו ואמר שקנה מן ר' משה. והוכרח ר' משה להימלט על נפשו, נגרש מהונו וביתו לעזוב את ילדיו והמצפים עליו. ועתה אתם בני ק"ק נייאשט"ט תמהני איך יצא המעשה הרע מביניכם". כי הכלל הוא "אין להציל את עצמו בדמי חבירו ואף בממון של חבירו אין לו להציל כאשר כתבו כל המחברים בפרק הכונס וגדולה מזו כתבו רוב המחברים". והסביר ה"פתחי תשובה" (חו"מ סימן שפח ס"ק ב) כי אם "היה רואה נזק בא עליו - מותר להציל עצמו אף על פי שע"י זה בא הנזק לאחר". אבל "אם כבר בא הנזק עליו - אסור לסלקו" באופן שהוא מטיל את האחריות על חברו שצריך לברוח וניזק.

העיד כנגדו – חייב לפייסו

מסכם המהרש"ל: "ע"כ נראה בעיני שראוי להסיר המכשלה הזאת מתחת ידכם ולכוף אותו הגרשון שיסלק לו כל הזיקיו ויפטור אותו מן השררה של אומות עד שיבא על מקומו בשלום ובבטח, ואח"כ תראו ותשפטו במה ישא את פניו לפייסו ולשלם לו היזיקיו כפי ראות עיניכם. אכן נראה דאין עליו דין מוסר לכפותו על העמוד מאחר שלא בא לאבד ממון חבירו להכעיס או להחניף השררה אלא להציל את שלו (כאשר כתב ר' אליעזר מטול' והמרדכ"י הביאו בפ' הגוזל) אכן לא ינוקה מעון עד אשר שב בדמים ובפיוסים כראוי לפי ראות עיניכם וחכמים הנמצאים ביניכם ושלום. דברי שלמה לורי"א".

דינא דמלכותא במערכת משוחדת

בדבר שתלוי בדעת השופט – אין דינא דמלכותא דינא

במקרה שמערכת המשפט לא דנה ביושר, אסור להעיד בפני בתי המשפט שלה שמא ישתמשו בעדות של העד לעשות מעשים שלא ייעשו. כך עולה מדברי המבי"ט (ח"ב סי' קנ"ח) שעסק בשני שותפים שהבריחו ארגמן ונתפסו למלכות, שצריכים לשלם את הקנס. "כפי מה שהודיעו בכרוז המלך לקנוס להעובר על מצות המלך". ובזה קיים הכלל של "דינא דמלכותא דהוי דינא".

כתב ה"משנה הלכות" כי מכאן למדנו כלל חשוב: "דלא הוי דינא אלא דוקא בעונש וקנס קצוב כמה הוא והעונש או הקנס ההוא נכרז ונתפרסם מאת המלך שכל מי שיבריח המכס ענוש יענש בקנס הזה". אבל אם לא הודיעו ולא הכריזו על גובה הקנס, והכול תלוי ברצון השופט לקנסו כפי דעתו ורצונו - אין בזה דינא דמלכותא "דכיון שאין לו קצבה אלא כל שופט עושה כדעתו וברצותו מוסיף וברצותו גורע או פוטרו לגמרי בלי עונש - כהאי גונא לא הוי 'דינא דמלכותא דינא' אלא הוא ליה כמוכס העומד מאליו".

אצל הישמעאלים – אין דינא דמלכותא דינא

והביא ראיה משו"ת הריב"ש (סימן תצה) שהביא משו"ת הרשב"א "שלא על דיני הישמעאלים אמרו דינא דמלכותא דינא. שאין המלך מקפיד על דינין ידועין. שדיין אחד בא ומפרש דינין לפי דעתו ושכלו. ואחר בא ומהפך דבריו. ואין למלך הקפדה בזה כלל. אא"כ הם נמוסין ידועים עשויים מצד המלכות ומצוה שלא ידונו אלא כך". ומכאן נלמד לכל מערכת שדיניה אינם קבועים – שאין בה "דינא במלכותא - דינא"

עדות במערכת המשוחדת כנגד הנאשם

עוד כתב בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ט סימן שלד) שאסור להעיד בפני שופטים שדנים את חבריהם במשפט אחד, ודנים אנשים אחרים בחומרה יתירה. "ובפרט שאם ימצא שופט שהוא נגד הדת וכמו שראינו כבר אצל כמה משומרי דתנו שע"י שהם שומרי הדת עונשים אותם יותר. ורק לפני כמה שבועות אמר לי עו"ד גדול מניו יורק שבכל בתי דינים ומשרדים עכשיו שונאים את השומרי הדת". וזה דבר נורא ביותר שצריך לעמוד מול עיני השופטים והיועצים המשפטיים שלא תהיה נראות של איפה ואיפה במשפט. שאין לך דבר שהורס את מערכת המשפט כמו תחושת ההמון שיש איפה ואיפה בפרקליטות ובמערכת השפיטה.

ויהי רצון שיתקיים בנו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א כז). אמן.